האנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה”מואר” – נחי אלון

מכלול הכוחות, הדוחפים את התלמיד בקהילה לוותר על שיקול דעתו, להתמסר ללא ערעור לסמכות השרירותית ולהיות עיוור לשימוש בכוח שמאחורי החזות האוהבת והפתוחה, הוא עצום. הפסיכולוג נחי אלון מתאר את התהליך המניפולטיבי שעוברים היחידים הנופלים ברשתם של מנהיגי כתות

בספר מאיר עיניים בשם “בלוז ההארה: שנותיי במחיצת גורו אמריקאי” שכתב אנדרה ון-דר בראק, לאחר שעזב את הקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן, מתועדת שיחה הפותחת לנו צוהר להתבוננות בצדדים הפנימיים, הסודיים, של חיי הכת. בתשובה על שאלתה של חברה שבחרה להישאר בקהילה, אם הם ימשיכו לשמור על קשר, עונה המחבר שעומד לפרוש:

“אנדרה: …כמובן, נמשיך להיות בקשר, אם המורה ירשה לך להתרועע עם איש כמוני…

מריאנה: אל תדבר כך על המורה. וכי אינך זוכר מה הוא אומר תמיד? האישיות היא כמו ראי המכוסה אבק. עם ההארה, מתנקה האבק באור ההבנה האמיתית, והראי משקף עתה בשלמות את אורו המוחלט. לכן, מכוחה של ההארה שעבר, מובן שהמורה הוא מושלם.

אנדרה: אינני קונה את זה. בשנים הראשונות הוא היה מסוגל עדיין לצחוק על מגרעותיו וחולשותיו האישיות: הפחד מהמשטרה, דאגותיו הנוירוטיות בענייני ויטמינים; אבל אחר כך התחיל להאמין במיתוס השלמות של עצמו… כשמאות מאמינים מעריצים אותך, לא ייתכן שלא יתעוררו שרידי הנרקיסיזם שנותרו בך… וכשהתחיל למתוח ביקורת על המורה שלו ועל מורים נודעים אחרים על שאינם מושלמים, גבר הכורח הפנימי שלו להיתפש כמושלם וגם הצורך שלנו לראות אותו ככזה.

            מריאנה: והוא אכן השיג זאת. אינני יודעת במה איננו מושלם.

            אנדרה: אני רואה זאת במיוחד בענייני שליטה וכוח. את יודעת איזו שליטה יש לו בחיים של כולנו!

            מריאנה: ומה כל כך רע בשליטה? במצבים שונים צריך שליטה. למאמן כדורגל יש שליטה מלאה על השחקנים.

            אנדרה: הדברים שאילץ אותנו לעשות היו קיצוניים ביותר… את זוכרת איך הוא אילץ את גרהם למעוך את מכוניתו היקרה בבית קברות למכוניות (כדי להתגבר על ההיקשרות לרכוש ולאגו; נ.א.)?  זוכרת איך מתיו עלה במעלה הגבעה לביתו של המורה, משתחווה לכל אורך הדרך?

            מריאנה: נכון, אבל זה היה במטרה לטהר אותנו! הוא פשוט ניסה להפיק מאיתנו את המיטב,   מובן שהתמסרנו לו. זה הדבר שצריך להתרחש בין מורה רוחני לבין תלמידיו. בלי זה אי אפשר להתגבר על האגו. מובן שהוא קיבל את התמסרותנו עודד אותה, זה תפקידו.

            אנדרה: נכון, אבל שאלת הכוח מעולם לא עלתה לדיון, וכמעט אף פעם לא דובר בה. היותו של המורה הסמכות המוחלטת לכל דבר נתפשה כמובנת מאליה ומוצדקת לגמרי. את זוכרת כמה מכתבים כתבנו לו: “מורנו האהוב, אתה שמש היקום, אתה הבודהא של זמננו, אתה ההתגלמות שאין שנייה לה של השלמות! הו אדוני, אינני ראוי להיות תלמידך, אך אנא סלח לי על כל חטאיי וסטיותיי!” וראי מה קורה כשאנשים אינם מעריצים אותו ואינם מתמסרים לו. הוא סובל מהתקפי זעם! זוכרת כיצד היה מגנה בפומבי תלמידים שעזבו? כיצד היה אומר שהם יהיו מקוללים לנצח?

            מריאנה: כמובן שהוא נפגע, אבל זה משום שהוא אידיאליסט. מדוע אינך יכול פשוט להודות שכל זה גדול עליך, בלי להטיל בו רפש?

            אנדרה: … מדוע נתנו בידיו כל כך הרבה כוח? מדוע ויתרנו על האינדיבידואליות שלנו?! כי כל כך השתוקקנו לזכות בהארה, ומשום שהוא היה כל כך משכנע. הכוח משחית, וכל הכוח שנתנו לו עלה לו לראש, בייחוד מאז שהחליט שהוא עולה על המורה הרוחני שלו. מאז לא היה אף אחד שיכול להגביל אותו.

            מריאנה: אבל ראה עד כמה הוא הצליח להפיק את המיטב שבנו: לארגן אירועים ציבוריים ונסיעות, לפרסם ספרים, לנהל מרכזים.

            אנדרה: נכון, לרבים מאיתנו, שחיו חיים שגרתיים בעולם הנורמלי, ההשתייכות לקהילה שלו הייתה הזדמנות להשתייך לתנועה מהפכנית גדולה, שנועדה להוביל את התרבות הרוחנית במערב. אבל זה  לא קרה. אף אחד מאיתנו לא התבגר: ניתקנו את הקשר עם הורינו, עם המשפחות, עם החברים, אבל לא הגענו לבגרות של אמת.

            מריאנה: העובדה שאיננו משתנים היא אשמתנו בלבד. אף אחד מן התלמידים של המורה איננו ראוי לו.”

(Andre Van der Braak, Enlightenment Blues: My Years with an American Guru, Rhinebeck, NY; Monkfish Book Publishing House, 2003. pp. 197-207).

            הרושם בציבור בכל הנוגע ל”גורו” למיניהם ולחסידיהם שאוב מאירועים קיצוניים שנחרטו בתודעתנו, כגון ההתאבדות ההמונית של קבוצת ג’ונסטון או פרשת דייוויד כורש ולצדן פרשות של ניצול מיני וכספי המתפרסמות מדי פעם. במקרים אלו מצטייר המורה כנצלן כריזמטי קר-רוח וכמתחזה המבצר לעצמו מעמד מעין-אלוהי ובדומה לדראקולה, מהפנט את קורבנותיו התימהוניים, החלשים ואובדי הדרך ומשעבד אותם בדרכים מסתוריות למטרותיו הציניות. אל לה לעובדה שמקרים קיצוניים אלו התרחשו במקומות אחרים בעולם להטעות אותנו. התופעה, של הגורו הנהנה מסגידה ללא ביקורת, נפוצה גם אצלנו בקנה-מידה לא מבוטל.

            מורים רוחניים רבים אכן הגיעו למקומות מסוכנים ואיש אינו חסין בפני סכנות ההשחתה. אך הדברים מתרחשים לא בגלל שטניות בסיסית הטבועה במורה מעצם טבעו, כי אם תוך כדי תהליך גומלין מתמשך של “שיגעון בשניים” (folie á deux): המורה מספק לתלמידיו הבטחה משיחית לגאולה אישית ולשחרור מכל סבל, אם יתמסרו לו בשלמות – ואילו הם מספקים לו את ההערצה והעוצמה שהוא זקוק להן, כדי להיות גואל משכנע בעיניהם ובעיני עצמו. בתחילת הדרך יש למורה כוונות טובות, כשרון ויכולת, מידה של צניעות ורצון טוב; אבל במהלך ההתפתחות האופייני בונים התלמידים והמורה, במשותף, דימוי מיתולוגי של המורה כמי שניחן בהבנה על-אנושית; כאדם גדול מהחיים וחף מכל טעות. כמה קל למורה להתחיל להאמין בכך בעצמו וכמה קל לתלמידים להתפתות ולהפקיד בידי דמות מן הסוג הזה כוח בלתי מוגבל!

מיהו המורה

המימדים העל-אנושיים של המורה, בשלבים מאוחרים יותר של ההיקסמות ההדדית, ניכרים בסיפור חיים אופייני שמספרים בהערצה התלמידים בקהילות למיניהן והנוסח, פחות או יותר, אחיד: כבר מגיל צעיר ניחן המורה לעתיד בכישרונות גדולים ובהם חמלה גדולה וסקרנות בלתי נלאית כלפי מה שמעבר לנגלה. מסע רוחני מסוכן, בלתי מתפשר ותובעני, הוביל אותו למפגש עם מורים גדולים, שבמחיצתם זכה להארה (או “התגלות”, “התעוררות”, “מפגש עם ה’מוחלט'”), בו הוא השתחרר כליל מן האגו שלו.

כך תלמיד כותב בהערצה על אירוע ההארה של המורה אנדרו כהן: “… אילו הייתי היסטוריון של התפתחות התודעה האנושית… הייתי מציין את שנת 1986 כשנה שבה החלה אחת החקירות הסוחפות, הגורפות והמסעירות ביותר שידע העולם הרוחני מימיו” (מופיע במבוא לגרסה העברית של הספר שחיבר אנדרו כהן “לחבוק שמים וארץ”, תרגום י. מוריה, הוצאת משכל, 2002). מוריו הכירו בגדולתו והסמיכו אותו להפיץ את האמת בעולם. הוא קיבל זאת על עצמו, לעתים גם כמרפא מופלא ועושה נסים.

            בשלבים מתקדמים יותר של חיי הקהילה מתרחב סיפור החיים: המורה הוא חוליה נוספת בשושלת מפוארת של שליחים כדוגמת ישו, מוחמד ובודהא. לימים הוא הבין בראייתו החודרת כי מוריו הקודמים וכן כל המסורות הרוחניות והדתיות האחרות, תפשו רק “אמת” חלקית או שקרית, או אמת שטעות ביסודה או שיש בה כדי להשחית ועליו מוטלת השליחות לפתח את משנתו ולהפיצה, כדי להביא למהפכה רוחנית נרחבת. התלמידים שיצטרפו אליו, יזכו להגיע להארה ויהיו עמוד התווך של המהפכה הרוחנית. ההמונים עדיין לא כשירים להבין את המהפכה ולכן יש לדבר אליהם בשפתם – ואף להסתיר את רוחב היריעה של מטרותינו. אנחנו חוד החנית, הנבחרים ולשם כך יש לעבוד קשה.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.