מאמרים

מתוך ספרו “בודהיזם- מבוא קצר” בהוצאת מפה

בין המשתתפים בכתבה: יובל אידו טל, מורה ומנהל אקדמי בפסיכו-דהרמה. בלי חרטות – צאלה קוטלר הדרי ‘גלובס’ אוק’ 19– לקריאת המאמר לחצו כאן: פתיחת קורס: אימון לחיים בהשראה בודהיסטית | בהנחיית יובל אידו טל, מאיה לאוב- לפרטים לחצו כאן >>

כשאנחנו מאחלים לעצמנו “שנה טובה” אנחנו כנראה יודעים, שלא הכל יהיה טוב בשנה הקרובה, אבל מבקשים להיות בטוב עם מה שיבוא.

מכתב אהבה שלוח לכל תלמידי כיתה א’, לאִיקְּיוּ סוֹג’וּן, אחי היקר והטוב ולאישה אחת

מי לא מכיר את ההרגשה הזאת. כולי סכין חדה ושלופה, שכול מטרתה לפגוע. להינעץ עמוק ככל האפשר. כי… כי מה?

כמורה זן־בודהיזם ותיק הוא אינו מוצא כל סתירה בין נזירות לעולם הזה אבל דווקא מוצא עניין בחיי ‘תורתו אומנותו’. על ציר האור והצל שבין כפר סבא לטוקיו

אבל אילו פגש בי הבודהה, אילו ראה אותי משוחרר מכבלים ולא משוחרר מ’אני’ היה אומר שמעולם לא ראה אסיר כבול ממני.

למען הפסקת האש שבלב – ננו אקטיביזם- מכתב מיעקב רז 

אין שום קשר ישיר בין המעשים שלנו לדברים שקורים לנו בעולם החומרי. מפרספקטיבה בודהיסטית אדם יכול להיות צדיק ולחלות. ‘צדיק ורע לו’. בסוף כולם מתים.

בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד.

התודעה האנושית גורמת לנו לפתח מה שניתן לכנות ‘סבילות לטוב’. ממש כפי שאנחנו מפתחים סבילות לתרופות, לסמים ואפילו לסוכר, כך גם התודעה מתרגלת בזריזות לטוב הקיים, ומתרכזת בחסר.

הצעד הראשון לשימוש בנשימה כמושא למדיטציה הוא למצוא אותה.

מהי האמת? מהו אלוהים? איך אתה יכול לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולגעת ברעיונות האבסטרקטיים האלה?

אינני יודע מתי, אינני יודע איך, ולא אקח איתי דבר.
[מן הבודהיזם]

יש כחמש שניות להתיישב, לסדר את הכרית תחת הישבן ולשכל את הרגלים ולנעול אותן כך עד תום הישיבה. הם קוראים לזה זאזן. שזה מדיטציה.

בתרבותנו, ההזדקנות והמוות נחשבים כבעיות שיש לפתור או לטפל בהן או למנוע אותן. אנטי אייג’ינג, להישאר צעיר לנצח, וכדומה. בתפיסה הבודהיסטית אלה לא בעיות אלא מציאות שיש להתייחס אליה…

אני ממליץ לכל מי שקורא את המילים האלה לשוטט. לקום מהכורסא, מהספה, מהכסא, מהמיטה ולשוטט. לצאת מהמשרד, מחדרים סגורים, מחללים ממוזגים, מרכבים עם בקרת אקלים ולשוטט.

ההיבט הרוחני הזה הודר כמעט לחלוטין מהתאוריה והמעשה העסקי בעולם העבודה החומרני, התובעני, תאב הבצע והרציונליסטי של המאה העשרים, בהפרדה שנעשתה בין “הידיים” של העובד לבין ליבו, מוחו, ערכיו.