מאמרים

אל תסגוד ואל תכבול את עצמך לשום תפיסת עולם, תיאוריה או אידיאולוגיה, גם לא בודהיסטית. שיטות מחשבה בודהיסטיות הן אמצעי הנחיה, הן לא אמת מוחלטת.

יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי.

כמורה זן־בודהיזם ותיק הוא אינו מוצא כל סתירה בין נזירות לעולם הזה אבל דווקא מוצא עניין בחיי ‘תורתו אומנותו’. על ציר האור והצל שבין כפר סבא לטוקיו

פעם שאלו מורה דהרמה, איך הוא היה מתאר את העולם היום. תשובתו הייתה: Lost in thought.

אנשים חושבים שבודהיזם קשור להיפטרות מתשוקה. אני לא חושב שזה נכון. מדובר בניסיון לגלות את דרך האמצע ולהציג גישה לנושא התשוקה שאינה בהכרח התענגות או דיכוי.

מקור הסבל הוא בתודעתנו, לא בעבר שלנו, לא ב”אחר”, ולא שם “בחוץ”. ד”ר אסתר אליצור על בודהיזם כתרפיה

רבים מאיתנו מפחדים מהשקט. אנחנו תמיד סופגים משהו – חומר קריאה, מוסיקה, רדיו, טלוויזיה או מחשבות – שימלא את החלל.

וכך המשיכה את חייה. הקיץ העמיק, הירוק הכהה, ופעמון הרו דבר לא השתנה, כי לא היה מחר. שין עצמה לא השתנתה, כי תמיד היתה כפי שהיא עכשיו

הנסיון לדבר על אושר, ליצור מושג של אושר, או אפילו לחשוב עליו, הנסיון הזה עצמו הוא זרע של אי-אושר, ואין מנוס מן המלכודת. כך, באופנים שונים, אומר בהמשך.

אין סוף לדרך ואין לה מטרה. ואין לה משמעות. ואין היא מובילה אלא הולכת.

האמת הנאצלה של הסבל חייבת להיחקר במלואה […]
האמת הנאצלה של הסבל נחקרה במלואה […]
זוהי האמת הנאצלה של הסבל […]

ונזכור, ההתבוננות, האהבה הנדיבה, החמלה והשמחה בשמחת האחר עושות זו את זו.

למדע אין כיום הסבר כיצד אוסף של תגובות ביוכימיות ודפוסים חשמליים יוצרים את החוויה הסובייקטיבית של כאב, כעס או אהבה.

הנפש המבקשת משמעות היא בורה, ולכן היא מניחה שמשמעות מצויה במקום אחר מן המקום שבו היא מצויה ברגע זה ממש

אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש

יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו “מותו של האל”, אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות.

הבודהיסאטווה של החמלה הוא דמות מרכזית בארצות בודהיסטיות רבות, אבל חשוב במיוחד בבודהיזם הטיבטי. הוא משמש כפטרון של טיבט, ולפי המיתוס הטיבטים הם צאצאיו כתוצאה מהזדווגות עם טארה.

אם עין האדם הייתה צבועה באדום, הוא לא היה מסוגל לראות עצמים אדומים. היא יכולה לראות אדום משום שהיא נטולת אדומיות. כך גם זה שבתוכו מרגיש כאב הוא עצמו כואב-פחות; זה אשר מרגיש פחד פוחד-פחות; המסוגל להכיל מתח – מתוח פחות.

האמונה ב”שלשלת הקיום”, כלומר התפיסה שעל פיה היקום כולו מסודר (ומוסבר) כשרשרת אורגנית ורציפה של יצורים היוצרת היררכיה של מורכבות וערך. עולמנו הוא תהליך שופע ומתפתח שבו מתוך יצורים ורעיונות נמוכים (ולעתים גם במקומם) נובעים צאצאיהם המפותחים יותר.

“אני בכלל מסתייג מהמושג רוחניות. התורה הבודהיסטית – העניין שלה הוא החיים והאושר, האופציה להיות מאושר בחיים. אם מישהו רוצה לקרוא לזה רוחניות ובגלל זה להתנכר לזה או לקדש את זה, זה נשמע לי מיותר

צריך להדגיש שהיפני הוא אנטי מטאפיסיקן מובהק. הפילוסופיה היפנית מעולם לא התעסקה במטאפיסיקה, אלא בקונקרטי ויעיד על כך הזן, המהווה דוגמא מצויינת לבריחה מהמטאפיסיקה ולהתעסקות בקונקרטי.

במאמר זה הייתי רוצה להפנות את תשוּמת הלב אל יסוֹד אחד בלבד, אותה נקודת התייחסות שנקראת “תחוּשוֹת” (בשפת הפּאלי: וֵדַנַא).

אִכָּר קָשִׁישׁ, שְׂעָרוֹ לָבָן, עוֹמֵד לְהִפָּרֵד. הוּא שָׁב וּפוֹנֶה, קַד לְיֶלֶד קָטָן.

יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו “מותו של האל”, אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה

איך להסביר את החשיבות הגדולה שבסידור הכרית כהלכה מתחת לישבן.

במקור, כל היצורים הם בודהה. כמו מים וקרח: בנפרד ממים לא יתכן קרח

מתוך “האתר ‘פסיכולוגיה עברית’. מאמר זה מבקש להסב את תשומת הלב לתופעה של תוקפנות מתמשכת כלפי קשישים מצד ילדיהם הבוגרים, הטוענים כנגד ההורות שקיבלו מהם והנזקים שנגרמו בגינה.

לסייע לאנשים שהטיפול הרגיל אינו מספק אותם, או שאינם מקבלים את הגדרתם כסובלים מהפרעה, או ששינוי המציאות חשוב להם משינוי התודעה.

רוב הסיפורים והחידות ייראו לקורא חסרי שחר וחסרי טעם. מלבד הסיפורים הללו הוסיפו חכמי הזן כהנה וכהנה על מנת לטלטל, לזעזע, ולנער את המחשבה הרגילה של התלמיד, אל עבר התודעה החופשית