מאמרים

משמעותה של הישיבה היא פשוטה כמו חמורה: הישיבה היא-היא ההליכה אל מעבר לכל ההמשגות והדמיונות שישנם בתודעתו של אדם בדבר מציאות הישיבה, וכך הדבר לגבי הערכים וצורות האימון האחרות השלובים בדרך הצ’אן.

המשורר – מילותיו אינן פוערות סדק בעולם וגם אינן שואפות לאיחוי קרעיו, אלא שוכנות בו במקומן. בעת שמחה גדולה, יתכן ויכתוב על הר יושינו: כיצד האביב בוקע בין הענפים הקפואים. בעת עצב וכאב, יתכן ויכתוב על הסדקים הארוכים שבכפות ידיו. על ספסלי העץ הבודדים עמוק בלילה.

מהותו של כל אשר יקר לליבי, כל אשר תמיד אהבתי, היא שינוי. אין כל דרך לחמוק מכך שאנו מאבדים את כל אשר יקר לליבנו. רק מעשיי הם רכושי. איני יכול לחמוק מהשלכות מעשיי. כל מעשיי, לאורך כל חיי, מהוויים את הקרקע עליה אני עומד.

אחרי הקֶשב לדממה, נשמע קול. אבל קול חרישי מאוד. בלתי נשמע. הוא ספק מפר קלוֹת את הדממה, ספק ממחיש אותה. לְקול דממה דקה זאת, השיר רומז, כדאי להקשיב היטב.

לא ראיתי שירה כזאת לפני כן.
ידעתי שאני עומד על גבול דק שנגלה לי בין דיבור ושתיקה.
מאז אני קורא וחוזר וקורא בשירתו, בנגלה ובנסתר.

עם מדיטציה אנחנו יכולים להרפות מהזהות המצומצמת שלנו ולחזור לחירות הרחבה שהיא טבענו, ותוך כדי כך גם עולים כל הגרעינים שבנו שאינם מבושלים, ואנחנו מטפלים בהם באמצעות מדיטציה או, אם יש צורך, על ידי תרפיה פסיכולוגית. אלה שני פנים של אותה דרך.

בהקשר הבודהיסטי, התפיסה הדיכוטומית בין ידע וחוויה, בין לימוד תיאורטי וחכמה אינטואיטיבית היא ברובה תוצר של התקופה המודרנית

סוג התרגול שמראה לנו מה מפחיד אותנו, ממה אנו בורחים ומדוע אנו חסרי מנוח, הוא זה שרלוונטי לחיינו. לשם כך נדרשת קצת אש. בתרגול יש אש. אם אין בזה אש, זה לא מעניין.

אל תסגוד ואל תכבול את עצמך לשום תפיסת עולם, תיאוריה או אידיאולוגיה, גם לא בודהיסטית. שיטות מחשבה בודהיסטיות הן אמצעי הנחיה, הן לא אמת מוחלטת.

יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי.

פעם שאלו מורה דהרמה, איך הוא היה מתאר את העולם היום. תשובתו הייתה: Lost in thought.

אנשים חושבים שבודהיזם קשור להיפטרות מתשוקה. אני לא חושב שזה נכון. מדובר בניסיון לגלות את דרך האמצע ולהציג גישה לנושא התשוקה שאינה בהכרח התענגות או דיכוי.

מקור הסבל הוא בתודעתנו, לא בעבר שלנו, לא ב”אחר”, ולא שם “בחוץ”. ד”ר אסתר אליצור על בודהיזם כתרפיה

רבים מאיתנו מפחדים מהשקט. אנחנו תמיד סופגים משהו – חומר קריאה, מוסיקה, רדיו, טלוויזיה או מחשבות – שימלא את החלל.

וכך המשיכה את חייה. הקיץ העמיק, הירוק הכהה, ופעמון הרו דבר לא השתנה, כי לא היה מחר. שין עצמה לא השתנתה, כי תמיד היתה כפי שהיא עכשיו

הנסיון לדבר על אושר, ליצור מושג של אושר, או אפילו לחשוב עליו, הנסיון הזה עצמו הוא זרע של אי-אושר, ואין מנוס מן המלכודת. כך, באופנים שונים, אומר בהמשך.

אין סוף לדרך ואין לה מטרה. ואין לה משמעות. ואין היא מובילה אלא הולכת.

האמת הנאצלה של הסבל חייבת להיחקר במלואה […]
האמת הנאצלה של הסבל נחקרה במלואה […]
זוהי האמת הנאצלה של הסבל […]

ונזכור, ההתבוננות, האהבה הנדיבה, החמלה והשמחה בשמחת האחר עושות זו את זו.

למדע אין כיום הסבר כיצד אוסף של תגובות ביוכימיות ודפוסים חשמליים יוצרים את החוויה הסובייקטיבית של כאב, כעס או אהבה.

הנפש המבקשת משמעות היא בורה, ולכן היא מניחה שמשמעות מצויה במקום אחר מן המקום שבו היא מצויה ברגע זה ממש

אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש

יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו “מותו של האל”, אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות.

הבודהיסאטווה של החמלה הוא דמות מרכזית בארצות בודהיסטיות רבות, אבל חשוב במיוחד בבודהיזם הטיבטי. הוא משמש כפטרון של טיבט, ולפי המיתוס הטיבטים הם צאצאיו כתוצאה מהזדווגות עם טארה.

אם עין האדם הייתה צבועה באדום, הוא לא היה מסוגל לראות עצמים אדומים. היא יכולה לראות אדום משום שהיא נטולת אדומיות. כך גם זה שבתוכו מרגיש כאב הוא עצמו כואב-פחות; זה אשר מרגיש פחד פוחד-פחות; המסוגל להכיל מתח – מתוח פחות.

האמונה ב”שלשלת הקיום”, כלומר התפיסה שעל פיה היקום כולו מסודר (ומוסבר) כשרשרת אורגנית ורציפה של יצורים היוצרת היררכיה של מורכבות וערך. עולמנו הוא תהליך שופע ומתפתח שבו מתוך יצורים ורעיונות נמוכים (ולעתים גם במקומם) נובעים צאצאיהם המפותחים יותר.

“אני בכלל מסתייג מהמושג רוחניות. התורה הבודהיסטית – העניין שלה הוא החיים והאושר, האופציה להיות מאושר בחיים. אם מישהו רוצה לקרוא לזה רוחניות ובגלל זה להתנכר לזה או לקדש את זה, זה נשמע לי מיותר

צריך להדגיש שהיפני הוא אנטי מטאפיסיקן מובהק. הפילוסופיה היפנית מעולם לא התעסקה במטאפיסיקה, אלא בקונקרטי ויעיד על כך הזן, המהווה דוגמא מצויינת לבריחה מהמטאפיסיקה ולהתעסקות בקונקרטי.

במאמר זה הייתי רוצה להפנות את תשוּמת הלב אל יסוֹד אחד בלבד, אותה נקודת התייחסות שנקראת “תחוּשוֹת” (בשפת הפּאלי: וֵדַנַא).