מאמרים

האם האסטרטגיה של הנמכת אחרים כדי להרים את ערכי העצמי עובדת? לא בדיוק.

ההרהור הקונטמפלטיבי הזה שניתן כתרגול על ידי הבודהה, לא נועד לדכא אותנו כלל וכלל.

בניסוחו של דוגן: אתה לא יושב במדיטציה על מנת להיות בודהה; אתה יושב במדיטציה כי אתה בודהה!

הרגעים המופלאים, של האופוריה שנחווית בעת הקפיצה אל הבלתי ידוע, ושל האושר בתחושה שהגענו למקום הנכון. או לפחות שעשינו את מה שנכון לנו, וגם אם נכשלנו – הרי זה כשלון מפואר

פייסבוק הודיעה באחרונה על שינוי שיוביל לירידה משמעותית ברמת החשיפה שיקבלו תכנים מעמודי הפייסבוק.

בסנגהה, בקבוצה הטיפולית, יש בידינו לבדוק אם מה שחשבנו שיגרום לנו אושר אכן גורם לנו אושר: ההיצמדויות, השנאות, הטינות, הקנאות, הכעסים, התקוות והאילוזיות שמכוונות את מחשבותינו ומנווטות את ספינת חיינו.

עצור, יש צער. דע אותו. יש שמחה. דע אותה. יש ריבוא ישים. צער הוא אחד מהם.

הבודהה דיבר על כל השכבות של תשוקה – לאוכל, מין, לאהבה ולחופש…

אפילו נוסחי הנחמה המסורתיים איבדו מכוחם בעידן המודרני, והם נאמרים במגומגם, אם הם בכלל נאמרים. מתמיהה במיוחד העובדה, שמיומנויות נחמה כמעט שאינן תופסות מקום בהכשרתם של מטפלים. מדוע?

“אין גדר הפרדה בין בני אדם, וכולנו אחד, וזה ששמים לך הפרדה בין יהודי וערבי ואומרים ‘שים באמצע גדר’, זו שטות מוחלטת”.

החשוב ביותר הוא המושג דוּקְהָה, שבחרתי לתרגם בספר זה כ”אי־ נחת, חוסר סיפוק וסבל”, כדי להעביר את הספקטרום המלא של מושג מרכזי זה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה

אם הפרפר זוכר משהו מחייו הקודמים? האם נותר בו שמץ מהם, כמו זיכרונות ילדות עמומים אצלנו? או כמו השהות שלנו ברחם? כמו זיכרון של חיים קודמים?

מצבי התודעה הלא מיטיבים מתוארים במודל של ארבע “פריצות דרך להתעוררות” כעשרה ’כּבָלים‘ (בפאלי: סַמְיוֹגַ’נַה).

אסופת שירים זו נמצאת בחלקו האחרון של חיבור הפרשנות בנוגע לתפיסת הלידה והמוות ביצירותיו של מורה הזן דוגן (שם הספר במקור: 正法眼蔵生死を味わう).

מדוע אנו משווים? האם אנו חותרים למסקנה של זהות או שוני מוחלטים? האם יש בנו הרצון להראות כי “הכל אותו הדבר”? או שמא אנו מאמצים את העמדה המורכבת, הנחלצת מוודאות קטגורית ובוחנת בצורה דיאלקטית ויצירתית את מוקדי ההשוואה?

לא ראיתי שירה כזאת לפני כן. ידעתי שאני עומד על גבול דק שנגלה לי בין דיבור ושתיקה. מאז אני קורא וחוזר וקורא בשירתו, בנגלה ובנסתר.

 טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל.

פשוט תהיו עם הגוף, כשלעצמו, כשאתם יושבים כאן. עיצמו את עיניכם – מה יש לכם? ישנה תחושה של ‘גופניות’ שעמה אתם יושבים.

אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין. ובעיקר הדבר, הרי אין לך בלשון מלה קלה שלא היתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח.

יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה.

קריאה בהיסטוריה של טיבט מגלה שדמותו של הדלאי לאמה לדורותיה, שנתפש כיום כסמל לרוחניות ולשלווה, טומנת בחובה לא מעט תככים, סיפורי זימה ומאבקים פוליטיים, בהם הייתה לגורמים חיצוניים השפעה רבה על הנעשה בטיבט.

תיאור הדרך להשגת ההישג המדיטטיבי הבסיסי ביותר בדרך הבודהיסטית: השמטהה, או הריכוז החד נקודתי. המאמר מתבסס על הטקסט “מסד השומעים” של אסנגה.

התעתוע מחולל פחד: פחד מפני מה שנדמה שמאיים עלינו, ופחד לאבד את מה שנדמה שיביא לנו אושר עולמים. פחדים אלה עצמם מביאים לתעתוע חדש וכך, חוזר חלילה, סב לו גלגל הסמסרה של הסבל ומנהל את חיינו כאילו אין דרך אחרת.

איש רגיל היה שאקיאמוני, מי שאנחנו מכנים הבודהה, ‘זה שהתעורר’, שהתעוררותו עומדת במוקד מה שאנו מכנים ‘בודהיזם’. שאלה אחת בערה בו: מאין האי-נחת שנוכחת בכל, ואיך אפשר להקל, או להיחלץ מהאי-נחת?

הנסיון לדבר על אושר, ליצור מושג של אושר, או אפילו לחשוב עליו, הנסיון הזה עצמו הוא זרע של אי-אושר, ואין מנוס מן המלכודת.