מאמרים

כשאנחנו מאחלים לעצמנו “שנה טובה” אנחנו כנראה יודעים, שלא הכל יהיה טוב בשנה הקרובה, אבל מבקשים להיות בטוב עם מה שיבוא.

כל העניין הוא בסך הכול להתעורר.

מי ייתן ונוכל להבין הבנה עמוקה שאין בידינו זמן שניתן לבזבז, שבוא המוות הוא ודאי, אבל אין אנו יודעים מתי יבוא;

”גם כשבונים את ארמון המלך, מותירים משהו לא גמור” אמר לי מישהו – יושידה קנקו – צורהזורה-גוסה

אני יוצא ומשוטט. לא יותר. לא פחות. יבוא מה שיבוא. ילך מה שילך. אני יוצא ומשוטט. 

הבודהה לא דיבר בפני אקדמאים, אלא בפני אם שכולה, אדם פצוע, איש שננטש, תלמיד שואל.

ההיבט הרוחני הזה הודר כמעט לחלוטין מהתאוריה והמעשה העסקי בעולם העבודה החומרני, התובעני, תאב הבצע והרציונליסטי של המאה העשרים, בהפרדה שנעשתה בין “הידיים” של העובד לבין ליבו, מוחו, ערכיו.

ראה את הצד הנסתר של החומר, גם של עצמך, שהוא גם הצד הכי שחוק, משופשף, בא-במגע-עם-העולם, זנוח.

בלי ענן, לא יהיה גשם: בלי גשם, עצים לא יצמחו: ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר.

כאשר עולים כעס או צער או אהבה או שמחה, אלו הם רק כעס מתכעס, צער מצטער, אהבה אוהבת, שמחה משתמחת. רגשות שונים עולים וחולפים,

האם האסטרטגיה של הנמכת אחרים כדי להרים את ערכי העצמי עובדת? לא בדיוק.

ההרהור הקונטמפלטיבי הזה שניתן כתרגול על ידי הבודהה, לא נועד לדכא אותנו כלל וכלל.

בניסוחו של דוגן: אתה לא יושב במדיטציה על מנת להיות בודהה; אתה יושב במדיטציה כי אתה בודהה!

הרגעים המופלאים, של האופוריה שנחווית בעת הקפיצה אל הבלתי ידוע, ושל האושר בתחושה שהגענו למקום הנכון. או לפחות שעשינו את מה שנכון לנו, וגם אם נכשלנו – הרי זה כשלון מפואר

פייסבוק הודיעה באחרונה על שינוי שיוביל לירידה משמעותית ברמת החשיפה שיקבלו תכנים מעמודי הפייסבוק.

בסנגהה, בקבוצה הטיפולית, יש בידינו לבדוק אם מה שחשבנו שיגרום לנו אושר אכן גורם לנו אושר: ההיצמדויות, השנאות, הטינות, הקנאות, הכעסים, התקוות והאילוזיות שמכוונות את מחשבותינו ומנווטות את ספינת חיינו.

עצור, יש צער. דע אותו. יש שמחה. דע אותה. יש ריבוא ישים. צער הוא אחד מהם.

הבודהה דיבר על כל השכבות של תשוקה – לאוכל, מין, לאהבה ולחופש…

אפילו נוסחי הנחמה המסורתיים איבדו מכוחם בעידן המודרני, והם נאמרים במגומגם, אם הם בכלל נאמרים. מתמיהה במיוחד העובדה, שמיומנויות נחמה כמעט שאינן תופסות מקום בהכשרתם של מטפלים. מדוע?

“אין גדר הפרדה בין בני אדם, וכולנו אחד, וזה ששמים לך הפרדה בין יהודי וערבי ואומרים ‘שים באמצע גדר’, זו שטות מוחלטת”.

החשוב ביותר הוא המושג דוּקְהָה, שבחרתי לתרגם בספר זה כ”אי־ נחת, חוסר סיפוק וסבל”, כדי להעביר את הספקטרום המלא של מושג מרכזי זה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה

אם הפרפר זוכר משהו מחייו הקודמים? האם נותר בו שמץ מהם, כמו זיכרונות ילדות עמומים אצלנו? או כמו השהות שלנו ברחם? כמו זיכרון של חיים קודמים?

מצבי התודעה הלא מיטיבים מתוארים במודל של ארבע “פריצות דרך להתעוררות” כעשרה ’כּבָלים‘ (בפאלי: סַמְיוֹגַ’נַה).

אסופת שירים זו נמצאת בחלקו האחרון של חיבור הפרשנות בנוגע לתפיסת הלידה והמוות ביצירותיו של מורה הזן דוגן (שם הספר במקור: 正法眼蔵生死を味わう).