מאמרים

לא במבצעים גדולים, אלא כמעשה של שגרה, הצלה וריפוי צנוע של עצמנו ושל סביבתנו. יום יום ושעה שעה, באקטיביזם זעיר וללא הרף. כמו הנשימה”.

ניסיון ההיסטוריה מביא עדות בשפע כי חורבן מדינות תרבותיות נוטה לבוא לא מחמת הסתערויות ישירות של אויבים מבחוץ, כי אם מחמת ריקבון פנימי, בהתווסף זה על תוצאותיה של אפיסת-כוחות במלחמה.

מושג ההתהוות המותנית עומד בבסיסה של ההתבוננות הבודהיסטית ותורת החיים שלה. ההתבוננות הזאת אומרת דבר פשוט מאוד – הכל תלוי בהכל.

מתוך ספרו “בודהיזם- מבוא קצר” בהוצאת מפה

בין המשתתפים בכתבה: יובל אידו טל, מורה ומנהל אקדמי בפסיכו-דהרמה. בלי חרטות – צאלה קוטלר הדרי ‘גלובס’ אוק’ 19– לקריאת המאמר לחצו כאן: פתיחת קורס: אימון לחיים בהשראה בודהיסטית | בהנחיית יובל אידו טל, מאיה לאוב- לפרטים לחצו כאן >>

כשאנחנו מאחלים לעצמנו “שנה טובה” אנחנו כנראה יודעים, שלא הכל יהיה טוב בשנה הקרובה, אבל מבקשים להיות בטוב עם מה שיבוא.

מכתב אהבה שלוח לכל תלמידי כיתה א’, לאִיקְּיוּ סוֹג’וּן, אחי היקר והטוב ולאישה אחת

מי לא מכיר את ההרגשה הזאת. כולי סכין חדה ושלופה, שכול מטרתה לפגוע. להינעץ עמוק ככל האפשר. כי… כי מה?

כל מי שלמד אפילו רק כמה קורסים של פסיכולוגיה ובודהיזם באוניברסיטה, לא יכול שלא לשים לב לכך שלכאורה הפסיכולוגיה המערבית והבודהיזם המזרחי הן שתי פרדיגמות סותרות.

כמורה זן־בודהיזם ותיק הוא אינו מוצא כל סתירה בין נזירות לעולם הזה אבל דווקא מוצא עניין בחיי ‘תורתו אומנותו’. על ציר האור והצל שבין כפר סבא לטוקיו

אבל אילו פגש בי הבודהה, אילו ראה אותי משוחרר מכבלים ולא משוחרר מ’אני’ היה אומר שמעולם לא ראה אסיר כבול ממני.

למען הפסקת האש שבלב – ננו אקטיביזם- מכתב מיעקב רז 

אין שום קשר ישיר בין המעשים שלנו לדברים שקורים לנו בעולם החומרי. מפרספקטיבה בודהיסטית אדם יכול להיות צדיק ולחלות. ‘צדיק ורע לו’. בסוף כולם מתים.

בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד.

התודעה האנושית גורמת לנו לפתח מה שניתן לכנות ‘סבילות לטוב’. ממש כפי שאנחנו מפתחים סבילות לתרופות, לסמים ואפילו לסוכר, כך גם התודעה מתרגלת בזריזות לטוב הקיים, ומתרכזת בחסר.

הצעד הראשון לשימוש בנשימה כמושא למדיטציה הוא למצוא אותה.

מהי האמת? מהו אלוהים? איך אתה יכול לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולגעת ברעיונות האבסטרקטיים האלה?

אינני יודע מתי, אינני יודע איך, ולא אקח איתי דבר.
[מן הבודהיזם]

יש כחמש שניות להתיישב, לסדר את הכרית תחת הישבן ולשכל את הרגלים ולנעול אותן כך עד תום הישיבה. הם קוראים לזה זאזן. שזה מדיטציה.

בתרבותנו, ההזדקנות והמוות נחשבים כבעיות שיש לפתור או לטפל בהן או למנוע אותן. אנטי אייג’ינג, להישאר צעיר לנצח, וכדומה. בתפיסה הבודהיסטית אלה לא בעיות אלא מציאות שיש להתייחס אליה…

כל העניין הוא בסך הכול להתעורר.

מי ייתן ונוכל להבין הבנה עמוקה שאין בידינו זמן שניתן לבזבז, שבוא המוות הוא ודאי, אבל אין אנו יודעים מתי יבוא;

”גם כשבונים את ארמון המלך, מותירים משהו לא גמור” אמר לי מישהו – יושידה קנקו – צורהזורה-גוסה

אני ממליץ לכל מי שקורא את המילים האלה לשוטט. לקום מהכורסא, מהספה, מהכסא, מהמיטה ולשוטט. לצאת מהמשרד, מחדרים סגורים, מחללים ממוזגים, מרכבים עם בקרת אקלים ולשוטט.

הבודהה לא דיבר בפני אקדמאים, אלא בפני אם שכולה, אדם פצוע, איש שננטש, תלמיד שואל.

ההיבט הרוחני הזה הודר כמעט לחלוטין מהתאוריה והמעשה העסקי בעולם העבודה החומרני, התובעני, תאב הבצע והרציונליסטי של המאה העשרים, בהפרדה שנעשתה בין “הידיים” של העובד לבין ליבו, מוחו, ערכיו.

ראה את הצד הנסתר של החומר, גם של עצמך, שהוא גם הצד הכי שחוק, משופשף, בא-במגע-עם-העולם, זנוח.

בלי ענן, לא יהיה גשם: בלי גשם, עצים לא יצמחו: ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר.

כאשר עולים כעס או צער או אהבה או שמחה, אלו הם רק כעס מתכעס, צער מצטער, אהבה אוהבת, שמחה משתמחת. רגשות שונים עולים וחולפים,