“שנת חיי האחרונה” – זרקור על הקורס

“שנת חיי האחרונה” – זרקור על הקורס

[מן הבודהיזם]

אם הגיעה שעתך למות, ואתה מת – טוב! אם הגיעה שעתך למות, ואינך מת- מה טוב!

[מעולם הזן]

אם תמות לפני שתמות – לא תמות כאשר תמות.

[מעולם הזן]

אמר להם אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב, “ומה יעשה אדם ויחיה?”

אמרו לו, “ימית עצמו.”

[פרקי אבות]

יש מה או מי שמת בעודו חי

יש מה או מי שמת – ועודו חי

יחסנו למוות מלווה בעושר רגשות, תחושות אמונות. נדמה שרק פחד, אבל לא רק. דימויי המוות שלנו מגוונים, חלקם גם מעידים על חיים אינטנסיביים [“אני מת לבקר שם” , “מת עלייך”].

ובכל זאת, מחשבת המוות מביאה לעתים קרובות פחדים, או מעקפים דתיים ורוחניים שעניינם חיי עולם הבא, נחמות מומצאות ועוד.

האם ואיך אנחנו יכולים לחיות בבהירות, יום יום, את עובדת המוות, את ההעדר המוחלט, ולראות איך אימון הקץ היומיומי יכול להיות מקור חיים טובים יותר, מוסריים יותר, חיים יותר, חומלים יותר, נדיבים יותר, אמיצים יותר, בהירים יותר.

איך אנחנו לא רק מתכוננים לבוא המוות, כאשר יבוא – מחר או בעוד עשור, אלא גם מתרגלים את הקץ יום יום והופכים אותו למקור חיות?

האם נוכל לכתוב את שיר המוות שלנו, מה תהיה הצוואה שלנו, איזה תרגול רוחני הוא המוות.

בסדנה שהיא תרגול והתבוננות עמוקים, אמיצים, וללא מעקפים, נבדוק את יחסנו למוות, את הגישות השונות שהבודהיזם יכול להציע להיות איתו, נעסוק בנושא המוות כתרגול חיים.

לפרטים על הקורס “שנת חיי האחרונה” – המוות כשעון מעורר לחיים לחצו כאן

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.