שירי ההייקו הם כמו ציוצים בטוויטר, עם נשמה יתרה | דרור בורשטיין

שירי ההייקו הם כמו ציוצים בטוויטר, עם נשמה יתרה | דרור בורשטיין

פורסם ב”הארץ”

תמונות מחמש עונות: אסופת שירי הייקו מתורגמים מיפנית עם מבוא והסברים עורך ומתרגם: ישראל תמרי. הוצאת ידיעות ספרים, 414 עמודים, 74 שקלים

בספר זה מופיעים עשרות שירי הייקו מתורגמים מיפנית. מקצתם תורגמו בעבר לעברית ורובם לא. מוזרות דרכי ההיסטוריה. צורת שיר זו, שלידתה ביפן ותחילתה בזמן עתיק מאוד (בדיעבד אפשר להבחין בהתרקמותה כבר בצורות שיר במאה השמינית לספירה; כצורה עצמאית היא קיימת מהמאה ה–17) היא אולי הצורה המתאימה ביותר לאורח החיים המערבי והעכשווי. היא נוצרה מאות שנים לפני עידן המסרונים, אך קורא ספרות טיפוסי בימינו, שאינו מסוגל כבר לקרוא צורות שיר מערביות רבות, יוכל אולי לפגוש את השירה דרך ההייקו. לא מפני שהשירה הזאת תכליתית ועילגת כמו שפת המסרונים, אלא מפני שהיא כביכול “מתחפשת”, מבחינתנו כיום, לשפת המסרים המיידיים הללו. הנה שיר יפה של המשורר הנודע מצואו באשו, בן המאה ה–17, בתרגומו של ד”ר ישראל תמרי:

“דממה:
קול פרחים מתנגשים
בנשירתם”

השיר הזה יכול להזכיר לשם מה נחוצה שירה, והייקו במיוחד: הוא מציע לנו להקשיב. להקשיב לדיבור או לקולות כל אחד יכול. להקשיב לדממה — כדאי ללמוד משירה, ממוזיקה ומציור. המרווח שבין המלה הראשונה לשנייה יכול להיתפש כמרווח זעיר בזמן, אבל גם כהפוגה ממושכת יותר. הדממה שבמלה הזאת נמשכת אל הדף הריק שאחרי הנקודתיים. הקורא יחליט כמה זמן היא תיארך.

צילום יפני שנת 1890
מתחת לעצי דובדבן ביפן, 1890גטי אימג`ס

אחרי הקֶשב לדממה, נשמע קול. אבל קול חרישי מאוד. בלתי נשמע. הוא ספק מפר קלוֹת את הדממה, ספק ממחיש אותה. לְקול דממה דקה זאת, השיר רומז, כדאי להקשיב היטב.

השיר מבחין לרגע בתנועה של נשירת הפרחים (אלו פרחי דובדבן). הפרחים בשיר (בניגוד למצבם בטבע) אינם מגיעים לקרקע, והשיר מאפשר לריחופם להתמיד. כמה יפה שהפרחים, שבחייהם על ענפי העץ היו נפרדים ואף רחוקים זה מזה, זוכים לרגע אחד של מפגש מרפרף, דווקא אחרי ניתוקם מן העץ, דווקא לקראת קץ כולם. במונחים רומנטיים, שאינם ממין העניין ומובאים לשם ההסבר בלבד, השיר הוא מעין רקוויאם לפרחים המתרסקים לאט, וקולם הנשמע בשיר הוא שירת הברבור שלהם. בדיוק בעידון הרדיקלי של אפשרויות ניסוח בומבסטיות כמו “רקוויאם”, “התרסקות” ו”שירת ברבור” טמון כוחו של ההייקו, במיוחד ביחס לקורא המערבי.

השיר מביט ברגע הזה וכמו שולח מבט אל הפרחים. עד שייכתב השיר יהיו הפרחים כבר חלק מן האדמה ולא מן העץ, אבל המשורר מאפשר למבטו “להתנגש” בפרחים, כאילו היתה עינו אחד מהם. העין והאוזן חשות בהתנגשות הזאת, דרך קרני האור והקול. פתאום נראים החיים כולם כך: נשירה, התנגשויות, והשיר מובן כמבטא עניין גדול בהרבה ממידותיו.

ההקשבה והמבט הרגישים של השיר אינם עניין של עונג אסתטי גרידא מול מראה יפה, מפני שמי שמאזין כך לפרחים יאזין כך, אולי, לכל יצור, חי, צומח ודומם. כמו המבט בקוף בשיר אחר של באשו:

“מִמְטָר־ראשון
אף הקוף חפץ
בשכמיית קש”

אגב ציטוט שיר זה אעיר, כי שירי הספר אינם מנוקדים, למעט מלים אחדות. הדבר מצער. האם “חֵפֶץ”, “חָפַץ” או “חָפֵץ”? ואולי זה המקום לעוד כמה הערות בעניינים טכניים, הפוגמים מעט, לדעתי, בקריאה. הספר הוא מבחר שירה, אך בהערכה גסה, 95 אחוז מהטקסט בספר אינו שירה אלא דברי הסבר ומבואות. אין באלה כשלעצמם כל רע, וניכרת בהם למדנותו היסודית של המתרגם, אבל נדמה לי שעימוד השירים בנפרד והעברת ההסברים לשער אחר היו מועילים מאוד לספר ומאפשרים קריאה שקטה.

פה ושם חשתי גם כי ההסברים מעכירים במקצת את השיר (ברור לי שיהיה מי שיחוש כך לגבי מה שכתבתי ברשימתי זו). למשל, בשיר של ריוטה: “דבר לא נאמר:/ האורח והמארח/ והחרצית הלבנה”, מעיר תמרי כי “האורח והמארח צופים בהנאה בחרצית”. איני חושב שתוספת ה”הנאה” נחוצה כאן, והיא מוסיפה טיפת “רוטב” רגשי המפר את הניקיון הדומם של השיר.

בחירת המתרגם (שיש לה הצדקה דקדוקית בשפת המקור) לתרגם “האורח והמארח והחרצית” (שתי ו’ חיבור), גם אם היא צולחת את מבחן הדקדוק היפני (שאותו איני יודע), היא ניגפת במבחן הלשון המארחת, העברית: והרי עניינו של השיר אירוח ראוי. תמרי מסביר כי במקור תפקיד הו”ו לסמן שהאורח, המארח והחרצית שווי מעמד, אך בעברית המטרה אינה מושגת, והשיר מסתרבל, ומפר בעצם ניסוחו את דממת המפגש שהוא מתאר.

לכמה מן הקוראים תיראה אולי התעקשות על ו”ו חיבור מיותרת בבחינת “קוצו של יו”ד”. גם הרתיעה מהמלה “הנאה” תיראה מופרזת. אבל זה בדיוק הקֶשב שהשירה הזאת מבקשת, קשב לעולם שבו עדשה מתחת למזרן יכולה להטריד כמו גבעה; קשב שמאפשר, כמו שכתב יוסף ברודסקי, “לשמוע כפית נופלת בפינלנד” (ברודסקי חי אז בפטרבורג). אגב, אם ברגישויות מופרזות עסקינן, לא יכולתי שלא לתמוה על העדרם של כמה תרגומי הייקו קודמים לעברית ברשימה הביבליוגרפית (וביניהם שירים שמתורגמים בספרו של תמרי), ובראשם “לאן נעלמו הקולות” של יואל הופמן (1980).

מעניין יהיה לערוך השוואת תרגומים המופיעים בספר זה לשירים שכבר תורגמו, לא כדי לבדוק דיוק מילולי, אלא כדי לבדוק פתרונות שונים בתרגום שירה. זה תרגיל נהדר בקשב ובדיוק לכל כותב וקורא. הנה, כך מתרגם תמרי שיר של באשו:

“לילה, בְּשקט
לאור הירח, תולעת
חופרת בערמון”

וזה תרגומו של יעקב רז לאותו שיר:

“חֶרֶשׁ, בלילה,
קודחת באור ירח —
תולעת בערמון”

“בְּשקט” או “חֶרֶשׁ”? “חופרת” או “קודחת”? “לאור הירח” או “באור ירח”? מי ששאלות אלה נראות לו טפלות, ימשוך נא ידו מהייקו. במלה “בשקט” יש תיאור צלילי ברור, אך המלה “חרש” מוסיפה לשקט ממד של הסתר וחשאיות. המלה “חופרת” מתארת אף היא את הפעולה במדויק; המלה “קודחת” רואה שחפירה של תולעת היא קידוח, כלומר חפירה דקה. האם “קודחת באור ירח”, שהופך את התולעת למי שקודחת הן בערמון והן בתוך האור הלילי, עדיף על תיאור קונקרטי יותר, שבו התולעת חופרת בערמון, ואור הירח הוא חיצוני, כמעין זרקור? ומה משיג טוב יותר אותה דממה מתוארת — משפט רציף מפוסק וקצוץ לשורות, או שימוש בקו מפריד בסוף שורה? ודאי שלכל קורא יש העדפותיו, וקוראי יפנית צריכים להשתתף בדיון הזה. מנקודת מבטי, של קורא הייקו עברי, מעניין טווח האפשרויות שמאפשרת צורה שירית כה קטנה, הקודחת להפליא (חרש? בשקט?) באגוז הערמון הקשה שהוא רוחנו.

תגובה אחת

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  • מרתק. האם דרור בורשטיין יעביר הרצאות או סדנאות נוספות ? הרצאתו ב-16.8.19 היתה מאירת עינים.

    תמי נחשון Reply

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.