האמת הנאצלה הראשונה
זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה ויאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל – בקיצור כל חמשת המצרפים הם סבל.
דהמצ’קוופאטוה סוטה , סמיוטה ניקאיה 5.421
אם כן, כיצד מוגדרת מחלת הסבל בארבע האמיתות? המילה “סבל” היא התרגום המקובל של המילה בפאלי “דוקהה”, שמופיעה בטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים. תרגומים מדויקים יותר יכולים להיות “אי נחת”, “אי סיפוק”, או “אי שביעות רצון”. לכן, הסבל שהמילה דוקהה מייצגת הוא לא רק אותה תחושה שעליה חושבים כששומעים את המילה סבל בהקשר התרבותי העברי המודרני; הסבל הבודהיסטי לא מסתכם בתחושה המתלווה למעשי אלימות קיצוניים כמו מלחמה, או כמו מותו של אדם אהוב, גם לא ב”איי, כואב לי!” או ב”אוי, עצוב לי!”. אין ספק שכל אלה הם סבל.
ואולם הסבל, כפי שהוא נתפס בבודהיזם, כולל בתוכו גם דברים שבאופן רגעי גורמים עונג, אבל שבטווח הארוך מובילים לאי נחת, אי סיפוק, או אי שביעות רצון. עיקרון זה תקף לגבי כל דבר שנתפס כעונג – מההנאה הפשוטה שבאכילת שוקולד ועד להנאה והעונג שבשהייה עם אדם אהוב, עבודה אהובה, חיות, בריאות, וכן הלאה.
נתחיל בקטן: נאמר שאני אדם שאוהב במיוחד שוקולד. אני אוכל שוקולד שוויצרי משובח ומתענג על כל נגיסה, וכמו כל דבר אחר בחיים, אחרי זמן מה, השוקולד נגמר והמתיקות חולפת. ואני רוצה עוד, אבל מה לעשות? אין. נגמר. ולא נחמד לי עם זה. אני מודד את הסיפוק שלי במונחים של נחת מול אי נחת. של טוב כנגד לא טוב. שוקולד – טוב; לא שוקולד – לא טוב.
כשאני רואה את האישיות שלי כנפרדת מכל שאר הדברים, וכשאני נאחז ברעיון שדברים שמוצאים חן בעיניי יכולים או צריכים להישאר שלי, או איתי, אני נופל לתוך מלכודת הסבל.
אותו הדבר מתרחש גם עם דברים שלא מוצאים חן בעיני. אני רוצה שהם ייעלמו. שייגמרו. לכן אומר הבודהה שלידה היא סבל; מכיוון שבסופו של דבר, אם נולדתי – אין ספק שגם אמות. ואני הרי רוצה לחיות, ולא רוצה למות. ואני יודע שככל שאני מזדקן, ושככל שמצב הבריאות שלי נעשה ירוד, כך אני מתקרב עוד ועוד ליום מותי. אז מה אומר הבודהה על כל זה? “כל זה הוא סבל”. למה? מכיוון שכל זמן שאני מפחד למות, להזדקן, או לחלות, אני בעצם מפחד גם לחיות. לחיות באמת. להמשך קריאה
