הלב הער | בהנחיית ד"ר עינב רוזנבליט

התחלה:
03-12-2020
משך הקורס:
10 מפגשים בימי חמישי 8:30-10:30
מחיר: 950 ₪  

חטיבת ‘הגוף והתודעה’ בפסיכודהרמה תציע למידה של חוכמת הגוף כדי להיטיב ולרפא הרגלים בנפש.

החטיבה מבוססת על ההנחה שכשמתבוננים בגוף, אפשר ללמוד מאופן ההתנהגות הפיסית, ולאמץ אותה גם לרבדים מנטליים;

ערוּת להרגלי הגוף הפיסי יכולה לחולל תמורה בהתנהלות התודעה.

הקורסים יתבססו על משנתו של מורה הזן דוגן זנג’י אשר מכנה את המסע אחר האמת “למידת האמת עם גוף ונפש”.[i]

לפי משנתו של דוגן, הבנת הזיקה בין הפיזי למנטלי מאפשרת נגישות לידיעה עמוקה על הקיום, וידיעה כזו מאפשרת התפתחות מנטלית וריפוי.

דוגן איחד את המושגים body ו-mind למילה אחת (shinjin), ולשיטתו הגוף והנפש הם שני היבטים של אחדות אחת. כך למשל, כאב,

חיוך או כעס אינם מתרחשים רק בגוף או רק בתודעה, אלא בחיבור בין שניהם.

מנחה ומנהלת התכנית: ד”ר עינב רוזנבליט


הלב הער: מודעות לגוף ושינויי הרגלים מנטליים
חטיבת הגוף והתודעה ברוח בודהיסטית

 

קורס המציע למידה של חוכמת הגוף כדי להיטיב ולרפא הרגלים בנפש.

נתרגל התבוננות בגוף ונלמד איך מוּדעות לגוף יכולה לחולל תמורה בהתנהלות התודעה.

הקורס מתאים למי שרוצים לחולל שינוי בעצמם, ומסכימים להקשיב לגוף.

הגוף האנושי הוא האורגניזם המורכב ביותר על פני כדור הארץ;

ביליונים של חלקיקים מיקרוסקופיים עובדים במשותף ומייצרים הוויה פלאית ומשוכללת.

איזון חומרים עדין ומערך מוקפד של מנגנונים מאפשרים את קיומו של הגוף והכרחיים לו.

חוכמתו של הגוף נתונה לו עוד מאז התהוותו ברחם האם.

בשונה מהגוף, דווקא החשיבה נגועה לפעמים בבורות. במדיטציה אנחנו לומדים לחזור אל חוכמת הגוף,

ובדרך כזו לשנות גם הרגלים בתודעה.

מודעות קשובה לגוף היא ערוץ לשיפור איכות החיים בכל אורח חיים.

 

בקורס נדבר על מודעות כאמצעי למציאת חיוך טרי, בטחון עצמי ואמוּן.

הקורס מבוסס על הספר גוף אנושי מדי (רסלינג 2014), והמפגשים יורכבו ממדיטציה בהנחיה, הרצאה ושיחה.

מבנה הקורס

10 מפגשים

בהנחיית: ד”ר עינב רוזנבליט

תאריך התחלה: 3 דצמבר 2020

ימי חמישי, בין השעות: 08:30-10:30 

עלות הקורס: 950 ₪


הגוף יודע: חכמת הגוף והאחדות בין הגוף לרוח | עינב רוזנבליט

מעובד מתוך הספר גוף אנושי מדי: זן בודהיזם באמנות המחול העכשווי, תל-אביב: רסלינג, 2014.

צַצְתִּי

מִן הַיּוֹמְיוֹם הַפּוֹשֶׁה פֹּה

עִם כָּל הֶעָקוֹם הֶחָסוּם הַסָּתוּם

שֶׁאֵין לוֹ מְנוּחָה

מְרַצֶּדֶת

בֵּין הַמִּלִּים וְהַלֹּא-מִלִּים

נוֹטַעַת אֶת הַגּוּף לְתוֹךְ הָרֶגַע

וְאִדְרָה עֲדִינָה מְאֹד מתיָישרת אָז בְּדִמְיוֹנִי

לְתַקֵּן לִי סטִיָיה בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה

בְּהִזְדַּקְּפוּת פּוֹרֵץ לְתוֹכִי הַפָּז הָעַז

שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְבַּהֲרִים קווי הַמִּתְאָר שֶׁל האוויר שֶׁבֵּין הָעֲצָמִים

וּמַחְשָׁבָה שְׁקוּפָה מִתְרַסֶּקֶת אֶל מֵצַח הַזְּכוּכִית שֶׁלִּי.

בשיר “התבהרות” מתארת המשוררת אגי משעול את רגעי האימון המדיטטיבי. ברגעים כאלה נוכח הגו הזקוף, ולתוכו נשזרות מילים, מחשבות ושאר קווי המתאר של הווייתה. מדיטציה היא דרך לחוות את הגוף כזירה פסיכו-פיזית; במדיטציה נחווים ההיבטים הפיזיים והמנטליים כחלק מאחדות אחת, ומתממשים בגוף. 

במאמר אציע שהבנת זיקת הגומלין בין הגוף לרוח עשויה לרפא; כשמתבוננים בגוף, אפשר ללמוד מאופן ההתנהגות הפיסית, ולאמץ אותה גם לרבדים המנטאליים; ערוּת להרגלי הגוף הפיסי מחוללת תמורה בהתנהלות התודעה. המאמר הוא חלק ממחקר שבחן את המפגש בין התיאוריה והפרקטיקה הבודהיסטיות לבין אמנות המחול העכשווי; באמצעות מספר עיקרים בודהיסטיים, חקרתי את טיבו של הגוף המתנועע באמנות המחול, וההתבוננות בגוף איפשרה מחקר גם על הלכי הרוח. 

כאן אציג תחילה את התפיסה האחדותית ביחס לגוף ולרוח, כפי שהיא מתבטאת אצל הוגים בודהיסטיים. בהמשך אתייחס למפגש בין תפיסת הזן, שמייצגה דוגן זנג’י (Dogen Zenji), לפנומנולוגיה של מרלו פונטי (Merleau-Ponty). אראה שהגוף הפיסי בשתי התפיסות, הוא בעל קדימות, ודוגן, כמו מרלו-פונטי סבורים שראוי להתמקד דווקא בו, ולא במחשבה –שבה התמקדו הוגים בפילוסופיה המערבית מאז דקארט. בחלק האחרון של המאמר אדון בתבונה הגלומה בגוף הפיסי, ואראה באיזה אופן הידיעה של הגוף נכונה ואותנטית יותר מידיעת המחשבה. 

על מנת שלא להיבלע לתיאוריה ולוותר על הגוף, אתמקד בפרקטיקה, באימון הגוף, ואבחן את מימושן של זיקת הגוף-רוח ושל תבונת הגוף באימון זן ובאימון במחול. 

אחדות בין גוף לרוח

תודעה אחדותית ( (non-dual mind) היא רובד תודעתי המאפשר למתרגל לחוות את העולם במלואו, ולא רק דרך קטגוריות מושגיות. קטגוריות מסווגות את המציאות, ועורכות לה רדוקציה לצמדים של ניגודים. בין צמדי הניגודים שהדוקטרינה הבודהיסטית מאחדת מצוי הניגוד בין גוף לרוח. בשונה מהתפיסה הנוצרית, אשר מניחה ששחרור מוחלט ייתכן רק בעת היפרדות הרוח מהגוף, לפי התורה הבודהיסטית הארה תתרחש רק אצל מי שיחווה אחדות מלאה בין השניים. החוקר קן וילבר Wilber)) מבטא רעיון דומה באומרו: “הגבול בין גוף לנפש הוא גבול מוזר, שאינו נוכח בזמן הלידה. כשהפרט גדל ומתחיל לשרטט את הגבול בין ה’אני’ למה ש’אינו אני’, הוא מביט בגופו בתחושות מעורבות. הוא תוהה האם עליו לכלול את הגוף בתוך ה’אני’ או האם עליו להביט בו כטריטוריה זרה”. 

באופן כזה נולד ניכור בין אדם לבין גופו; האדם מגדיר בטעות את ה”אני”  כתודעה רפלקטיבית, וזו מביטה בגופו כבאובייקט חיצוני. התפיסה הבודהיסטית מבקשת להתבונן בגוף מבפנים (from within), לא מבחוץ. במבט כזה, מבפנים, מתבהרת הזיקה בין הפיזי והמנטלי וגם נחשפת תבונתו של הגוף.  

מורה הזן דוגן זנג’י מכנה את המסע אחר האמת “למידת האמת עם גוף ונפש”. לפי משנתו של דוגן, הבנת הזיקה בין הפיזי למנטלי מאפשרת נגישות לידיעה עמוקה על הקיום, וידיעה כזו מאפשרת התפתחות מנטלית וריפוי. דוגן איחד את המושגים body ו-mind למילה אחת (shinjin), ולשיטתו האבחנה ביניהם אינה מלמדת על טבעם המקורי של הדברים. כאב, חיוך או כעס אינם מתרחשים רק בגוף או רק בתודעה, אלא בחיבור בין שניהם. במצב של תודעה אחדותית, המתורגלת במדיטציה, אין הפרדה בין גוף לנפש.

בעוד שבעיית הגוף-נפש היא קונפליקט יסודי בתשתית הפילוסופיה המערבית מאז הדואליזם הקרטזיאני, השאלה בפילוסופיה המזרחית אינה כיצד הגוף והרוח נפרדים זה מזה, אלא מה טיבה של האחדות ביניהם. המתרגל הבודהיסטי עוסק פחות בשאלת ההפרדה או האחדות בין גוף לנפש, ויותר באופן השימוש הנכון בגוף/נפש. הגוף, באימון המדיטטיבי, כמו גם במחול, הוא האמצעי למימוש המסע המנטלי. 

ידיעת הגוף 

לפי דוגן וממשיכיו, מדיטציית זן היא הדרך העיקרית ללמידת דרך הזן. ואולם בהנחיותיו למתרגלים דוגן אינו מתייחס לתכלית המדיטציה, ואף לא לרעיון שעומד בתשתיתה, אלא מפרט רק את התנוחה הגופנית הנכונה לביצוע האימון. מורי זן יקפידו שתלמידיהם ישבו בגו זקוף, שהכתפיים ימוקמו מעל האגן ושהקודקוד יפנה אל התקרה. תשומת הלב לגוף הפיזי עשויה לחולל גם תמורה מנטלית. כך באשר ליציבה המוקפדת של המתרגל, בגו זקוף; היציבה הפיזית שקולה ליציבה המנטלית, ובמהלך האימון מתבקשת זקיפות כזו גם ביחס לאירועים רגשיים/נפשיים שחווה המתרגל. בעת הישיבה המתרגל לא עסוק בשאלת הפירוד או האחדות בין גוף לרוח, אלא חווה את טבעו כהווייתו, דרך הגוף.

כדי ללמוד את אמת הקיום דוגן מחייב איכות תודעתית של “בלא מחשבה”. הוא אינו מפרט את כוונתו באימון בלא מחשבה, אך מבהיר שהוא צריך להיות גופני. תפיסה דומה נוכחת גם בפנומנולוגיה של מרלו-פונטי אשר מעניקה מקום מרכזי לגוף החי, ה”בשרי” והפנומנלי. לפי מרלו-פונטי, התפיסה היא פעולה אקטיבית של הגוף החי שבא במגע גומלין אינטימי עם העולם. מרלו-פונטי סבור שההכרה אינה פעולה בלעדית של השכל או של הנפש הפועלים בנפרד מהגוף. הגוף אצל מרלו-פונטי הוא גוף מודע, שיש לו העדפות, והוא מפרש את מה שהוא פוגש וגם מושפע ממנו. 

בתפיסה הבודהיסטית יש התייחסות דומה לגוף; תובנות ממשיות שירכשו המתרגלים לא יהיו דרך המחשבה, וגם לא דרך מחשבה על מהות הגוף, אלא דרך הגוף עצמו, ודרך חוויית קיומו כפי שהיא נוכחת ומשתנה מרגע לרגע. תפיסתו של דוגן דומה לזו של מרלו-פונטי בכך ששניהם מדגישים את המגע הישיר עם המוחשי, ומוותרים על סינון החוויה באופן רציונלי מבעד למושגים ולרעיונות. שניהם חולקים הבנה משותפת לפיה הגוף הוא הערוץ של כל הדברים בעולם, ונוכחותו מאפשרת להם להתקיים דרכו.

נקודת דמיון נוספת בין הפנומנולוגיה של מרלו-פונטי לתפיסת הזן שדוגן מבטא היא אופן התייחסותם ליחסי סובייקט-אובייקט. בהגותו מרלו-פונטי מבטל את ההפרדה השגורה בשפה ובמציאות בין סובייקט לאובייקט, ומבהיר שההפרדה ביניהם לא קיימת באמת. בספרו המכונן The Phenomenology of Perception (1962) מרלו-פונטי מבהיר שאדם אינו יכול לצפות בגופו או להתייחס אליו כאל אובייקט נפרד ממנו, כי לשם כך יצטרך גוף אחר, שגם הוא לא יהיה נפרד מעצמו. הגוף אינו קיים בנפרד מהמציאות אלא הוא חלק ממנה, והתפיסה נבנית על ידי מגע הדוק בינו לבין המציאות. 

לפי מרלו-פונטי, המדע יוצר לעצמו מודלים פנימיים וממיר מדדים או משתנים אלה באלה בהתאם לכללים שהוא עצמו מנסח, וכך מתעמת עם העולם הממשי רק לעתים רחוקות. הפנומנולוגיה, לעומת זאת, מבקשת להפנות את תשומת הלב דווקא אל אזורי ביניים, אל קו תפר בין החושי לשכלי, בין הפנים לחוץ ובין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. הגותו של מרלו-פונטי מערערת באופן הזה על התפיסה של הגוף כאובייקט ומאחדת את ההפרדה השגורה בפילוסופיה המערבית בין סובייקט לאובייקט. גם דוגן שומט את ההמשגה ואת הדיכוטומיה בין סובייקט לאובייקט, ומעדיף מצב תודעתי שבו “החיים חיים את עצמם“.

חוכמת הגוף ובוּרוּת המחשבה

הדוקטרינה הבודהיסטית הנה ייחודית ביחס לפילוסופיות אחרות בכך שבתשתיתה מצויה אחדות בין תיאוריה לפרקטיקה. התלמיד הבודהיסטי יכול לקרוא ערמות של כתבים, אך אם לא יתאמן מעשית לא יגשים את התורה. חיבור כזה בין תיאוריה לפרקטיקה חסר גם בחלק מהמחקרים על הגוף; מעטים מהם מתייחסים ממש למערכות הפיזיולוגיות, לבשר ולעצמות. כדי ליצור חיבור בין קונספט לבין המציאות האנטומית של הגוף אבחן עתה יסודות מעשיים מאימון במדיטציית זן ומאימון במחול. אתמקד בתהליך בסיסי אשר מתחולל בגוף הפיזי – כיווץ ושחרור – ואתייחס גם לשחרור המנטלי שתודעתנו מבקשת כל הזמן.

דקארט (René Descartes) כותב בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית (1641 במקור):

[…] מתוך זה בלבד שאני מכיר בביטחון כי אני קיים, ושבה בעת איני מבחין כי לטבעי או למהותי שייך בהכרח שום דבר מלבד היותי דבר שחושב, אני גוזר ללא כל קושי כי מהותי היא אך ורק שאני דבר שחושב, או עצם שכל מהותו או כל טבעו אינם אלא לחשוב. אף שייתכן כי יש לי גוף שאליו אני חובר באורח הדוק […] הרי אין כל ספק בכך שאני, כלומר נפשי, אשר באמצעותה אני מה שאני, מובחנת היא מגופי באמת ובאופן מוחלט, ויש באפשרותה להיות או להתקיים בלעדיו.

דקארט הבנה את התפיסה המערבית ככזו המפרידה בין גוף למחשבה ובין חומר לרוח. הרוח והמחשבה, לטענתו, ממוקמות ממעל, וגם התרחשויות הגוף עוברות דרכן. בשונה מדקארט, לפי התפיסה הבודהיסטית ההפרדה בין הגוף לרוח היא אינסטרומנטלית אך לא מהותית, וההיררכיה ביניהם אינה קבועה, אלא דינמית. אימון במדיטציה מאפשר לחוות את הגוף כישות פסיכו-פיזית כזו. כך גם אימון במחול; כשרקדן מבצע תנועה פיזית עם מערכת השלד והשרירים, הוא מניע גם את הרבדים המנטליים בגוף, אלה שלא תמיד אפשר לכנותם בשם והם חמקמקים להגדרה. מדובר לא רק בתנועות האקספרסיביות, אשר בוודאי מבטאות את הלכי הרוח, אלא בכל תנועה של הרקדן – גם בפְּליֶיה של תחילת שיעור – הוא מבטא את גם את הרבדים המנטליים בהווייתו. למעשה, כל פעולה שלנו מערבת ממדים פיזיים ומנטליים במינונים משתנים, כמו חיוך, מבט, צעקה או פיהוק.

אמנם נכונה הנחתו של דקארט: אני חושבת משמע אני קיימת, אך לפעמים דווקא החשיבה הופכת את קיומנו קשה יותר מכפי שהוא באמת. אמנם אנחנו נצרכים לחשוב ומורגלים בחשיבה, אלא שקדימות החשיבה והחשיבות הרבה הניתנת לה עשויות לבלבל. בשונה מדקארט, שמיקם את החשיבה מעל שאר האיכויות של הגוף-רוח, לפי הדוקטרינה הבודהיסטית החשיבה היא רק אחד הכלים של המודעות. לגוף יש גם “ידיעה” שאינה שכלתנית, ודווקא היכולת הרפלקסיבית של האינטלקט עשויה להתרחק מבינתו של הגוף. בעוד שהמחשבה לוקחת אותנו אל מחוזות רחוקים של העבר או של העתיד לבוא, ונוהגת לרקום מארג מורכב של סיפורים על מי שאנחנו – לדמיין, לפנטז ולהשתוקק – גופנו נוכח בהווה והוא התקיים עוד לפני שעמדנו על דעתנו וידענו על קיומו.

הגוף האנושי הוא האורגניזם המורכב ביותר על פני כדור הארץ; ביליונים של חלקיקים מיקרוסקופיים, כל אחד עם זהות ייחודית, עובדים יחד במשותף ומייצרים הוויה משוכללת; בגוף האנושי הכול מצוי בנדיבות ובמדויק מאוד. איזון חומרים עדין ומערך מוקפד של מנגנונים מאפשרים את קיומו של הגוף והכרחיים לו. חוכמתו של הגוף נתונה לו עוד מאז התהוותו ברחם האם, ודווקא החשיבה נגועה לפעמים בבורות, מתרחקת מחוכמת הגוף.

המנגנון הבסיסי בגוף הוא הנשימה. הנשימה היא הפעילות המחברת בין גוף לרוח ומפיחה חיים בגוף. הנשימה גם מאחדת את הגוף הנראה לעין עם הגוף הפנימי, זה עם המערכות הפנימיות הפעילות כל הזמן. הנשימה נוכחת בי בכל רגע, וגם משתנה בכל רגע. 

שאיפה ונשיפה

אימון במדיטציה כמו אימון במחול, מפתחים מודעות לנשימה. מודעות לנשימה מבהירה, ראשית, את נוכחות הניגודים בגוף ואת הכרחיות שני הניגודים לקיומו; כל נשיפה הנה הכרחית על מנת לקיים את השאיפה שאחריה, ולא נוכל להתייחס לתהליך הנשימה כאל שאיפה או נשיפה בלבד. מודעות לנשימה מחזירה אותנו לרגע הנוכחי. זו איכות שנדרשת למתאמן בדרך הבודהיסטית, וכן איכות הכרחית לרקדן; האינטלקט חייב לפנות מקום לתנועה שהרקדן מבצע בכל רגע קונקרטי נתון. כך גם במדיטציה, התלמידים נתבעים לשוב אל הרגע הנוכחי בכל פעם שהמחשבה נטלה אותם הרחק ממנו. אף על פי שתמיד נדמה לנו שמחר יהיה טוב יותר, או שהאתמול היה טוב יותר מאשר היום, האמת היא שהרגע הנוכחי הוא היחיד הקיים במציאות; שאר הרגעים נוכחים רק בחשיבה. הנשימה היא תזכורת להבנה זו. הנשימה מקיימת אותנו, אך באמצעותה איננו מגיעים לשום מקום – אלא רק לכאן.

המתאמן במחול (או בפעילות גופנית אחרת) נוכח לדעת שהנשימה אינה מתמקדת באיברי הנשימה בלבד. דימוי שכיח בקרב מורים למחול הוא למשל: “נשמו אל הגב התחתון”. אמנם אין איברי נשימה בגב, אך בכל זאת אפשר להזרים יותר חמצן לשם, וזה עוזר להפיג כאב אם התעורר שם, וגם לאפשר תנועה חופשית יותר באזור הזה. הנשימה מקיימת את התנועה, ומודעות לנשימה עשויה לשכלל אותה. למעשה, הגוף כולו נוהג כריאה גדולה. הנשימה היא גם בראש, בגו, בגפיים. כל אלה מתרחבים בשאיפה ומתכווצים בנשיפה.

הנשימה היא פעילות שככל שאנו מצויים בה בתשומת לב רבה יותר, היא מאפשרת לנו לראות מחזור של התרוקנות והתמלאות. האוויר נכנס בלי שאנחנו מחליטים שייכנס, בלי שאנחנו לוקחים משהו ממישהו אחר. כך גם האוויר שאנחנו מוציאים: איננו מרגישים נדיבים, איננו מרגישים שאנחנו מוותרים על משהו שהיה שייך לנו, אלא נותנים לעולם אוויר, בלי תמורה. נשימה היא התרחבות והתכנסות, קבלה ונתינה. השאיפה והנשיפה באות מאליהן, וכל שנדרש מאיתנו אינו אלא להיענות למה שמגיע ולשמוט את מה שהולך. באופן מצער, לתודעה קשה יותר לקבל את תהליכי ההתרוקנות וההתמלאות. אנחנו מתקשים לוותר ולשמוט, חוששים לקבל ולהכיל. 

כשמתרגלים מדיטציית זן המוח מנסה לעקוב אחר הנשימה. מורה הזן שונריו סוזוקי ((Shuryu Suzuki מתייחס בספרו  Zen Mind Beginners mind (1970) לתרגול, ואומר שכשאנו שואפים, האוויר נכנס לעולמנו ה”פנימי”, וכשאנו נושפים – הוא יוצא לעולם ה”חיצוני”. אך העולם הפנימי הוא חסר גבול, כשם שהעולם החיצוני הוא חסר גבול. אנחנו אומרים “עולם פנימי” או “עולם חיצוני” אך למעשה יש רק עולם אחד. בעולם ללא גבול זה, הגרון שלנו הוא כמו דלת מתנדנדת קדימה ואחורה. האוויר נכנס ויוצא כמו מישהו שעובר דרך דלת מתנדנדת. מה שאנו מכנים “אני” הוא רק דלת מתנדנדת שמתנועעת כשאנחנו שואפים ונושפים. לפי סוזוקי, כשהמוח נקי ושלו מספיק כדי לעקוב אחר התנועה הזו, אז אין שם “אני”, אין שם עולם, אין שם גוף ואין שם תודעה, אלא רק תנודות של נשימה, כמו דלת מתנדנדת. 

ההתבוננות בנשימה מבהירה שאיננו ישות קבועה אלא מן תחנת מעבר לאוויר, לחומרי מזון, למוצרי צריכה שונים, לדעות ולהשקפות. כל חיינו אנחנו מתאמצים לייצר “אני” ברור, מאובחן, שונה מאחרים וקבוע. בפועל אנחנו אוסף אירועים המשתנים במעגליות, כמו השאיפה פנימה והנשיפה החוצה. לפי הבודהא, קשה לדבר על “אני” מדויק כלשהו. אני רק צינור, כמו חליל, כלי להתרחשות שעוברת בי, ומפנה כך מקום להתרחשות הבאה. 

הביטוי שמציין זאת בבודהיזם הוא רֵיקוּת (sunyata), שפירושה שהות באירועים כמות שהם וניקיון מהמחשבה על מה שעומד מאחוריהם. ריקות היא מצב של תפיסה, דרך של התבוננות בחוויה. תודעה ריקה אינה מוסיפה על הפרטים הפיזיים והמנטליים של האירועים ואינה גורעת מהם, אלא חווה אותם כמות שהם באמת. ריקות היא הלך רוח נקי מהנחות קודמות ומסיפורים שתודעתנו מוסיפה על החוויה. מה שנשאר אחרי שמתרוקנים מהפסולת התודעתית הוא הרגע הנוכחי כמות שהוא. ריקות מאפשרת לחוות את הדברים כהווייתם, בלי להעצים כאב ופחד שממילא נוכחים בקיומנו. בגלל החשיבה, גם חוויות נעימות מעוררות כאב, כי אנחנו משתוקקים שהעונג יישאר לעולם. באותו אופן, חוויות לא נעימות הופכות קשות יותר, כי אנחנו משקיעים את כל האנרגיה בניסיון להימלט מהן. לפי התורה הבודהיסטית, בידינו החירות ליהנות מהעונג בלי ליפול להיאחזות כפייתית, ובידינו גם החירות לברוח ממה שמאיים בלי להפוך אותו למושא לחרדה.

כדי לאמץ הלך רוח של ריקות אפשר להתבונן בגוף הפיזי שיודע להיענות לה. כשם שהריאות יודעות להתרוקן מאוויר כדי להתמלא אוויר בנשימה הבאה, כך יודעת לעשות זאת מערכת העיכול, וכך יודעים יתר האיברים להשתנות, לא להתקבע אלא לאפשר תנועתיות. תאים בגוף מתהווים ומתכלים כל הזמן. כך במערכת הדם ובעור למשל. גם תאי סחוס אצל תינוק רך מתחלפים בתאי עצם בבגרותו. התכלות של סוג אחד של תאים מולידה התמלאות של סוג אחר. חוכמת ההתרוקנות מצויה, אם כן, בגוף הפיזי, ורק אנחנו מתקשים כל כך להתרוקן. אנחנו נטועים, למשל, בעמדות צרות וחושבים שהן הן המציאות, ולא רואים עד כמה הן כולאות אותנו ומונעות מאיתנו לחוות את העולם כפי שהוא מתהווה ומשתנה ממש עכשיו, ברגע הנוכחי.

שחרור

הנשימה היא פעולה של איסוף ושחרור. בנשימה נכונה, עמוקה, שמתרחשת בתחילת שיעור תנועה או בתחילת תרגול מדיטציה, כל הגוף מתרחב בשאיפה וכולו מתכנס בנשיפה. הגוף הפיזי יודע בעיקר להתכווץ ולהשתחרר. כך פעימות הלב, שהן הממצא הראשון שנצפה ברחם האם, כך השרירים, כך הנשימה – שאיפה ונשיפה – וכך המפרקים והשלד כולו. הגוף הפיזי בקיא באמנות השחרור, ורק התודעה, למרבה הצער, מתקשה בכך עד מאוד. 

הפילוסופיה המערבית וגם הפסיכולוגיה לגווניה מבקשות לעזור לממש את שאיפתו העיקרית של האדם – להשתחרר. ה”שחרור” התבקש אצל הוגים מאז ומעולם, כמו גם אצל אבי הפסיכואנליזה ותלמידיו מאז תחילת המאה ה-20. בעידן החדש (new age), “letting go” הפך ביטוי שחוק, והוא אחת ההבטחות השכיחות של רבות מהתנועות החברתיות, הסדנאות והגופים שמבטיחים עתיד טוב יותר. אם נתבונן בגוף נראה שבשונה מהתודעה הוא יודע להשתחרר, ולא זו בלבד אלא שהשחרור הוא תנאי ראשוני לקיומו. נוכל להרחיב את הדיבור על שחרור ולהביא דוגמאות ומטפורות, אך המתרגל הבודהיסטי אינו מנסח במחשבה רעיון על שחרור, אלא חווה את השחרור בגוף.

לפי התורה הבודהיסטית, תורות המבטיחות שחרור באמצעות חשיבה חיובית, למשל, שוגות. מקורה של השגיאה בכך שהשחרור האמיתי אינו רק ויתור על התמכרויות, על דיכאון, על פחד או על פרטנר לחיים. לפי בודהא, השחרור הוא בראשיתו שחרור מה”אני” המבקש להשתחרר. דווקא הניסיון האנושי האינסופי לשחרר ולהשתחרר הופך להיות הכובל ביותר. האימון בזן מציע לחדול מההשתדלות לשחרר, ופשוט להתבונן במציאות. השחרור קיים שם, וכל שנדרש מאיתנו זה להיענות לרגע שבו זה קורה. כשהמתרגל הבודהיסטי מצליח, גם אם לרגעים, לא להיות עוד “אני” שחייב להשתחרר, השחרור מגיע מאליו.

באמצעות מדיטציה או תנועה אפשר להחליף את הדיבור על “letting go” לתרגול הלכה למעשה. לעתים שחרור פירושו פשוט ההפך ממאמץ, לפעמים אנחנו צריכים להתאמץ כדי לשחרר איזה שריר, ולפעמים פשוט להניח לגוף להתנהל מעצמו, ואז מערכות הגוף חוות כיווץ ושחרור במינון הטבעי וההכרחי להן. השחרור אינו גאולה; זה לא שכל התחושות נעימות, או שאני משתחררת מכל קושי. לפי בודהא אין באמת דרך להגיע למצב שבו שום דבר לא כואב פיזית או מנטלית, או שיש רק מחשבות חיוביות. ה”שחרור” לפי התורה הבודהיסטית הוא מקום מורכב יותר, שבו אני פשוט משחררת את המציאות להיות כפי שהיא, בלי להתעקש להיות במקום אחר מהמקום הנוכחי. הגוף, דווקא מכיוון שאינו חושב, יודע לשחרר ולכווץ מתי שנדרש, ובדיוק במידה הראויה. ל”שחרור” בגוף לא מתווסף ערך של מצב ראוי יותר מהמצב המכווץ, ועל כן הוא יכול להתבצע ללא הפרעה, פשוט כדרך הטבע.

אומנם גם השחרור הוא שחרור בתוך תבנית. שריר שמשתחרר לא יוצא מהגוף, אלא עודו נאחז בשתי עצמות משני צדדיו. כך שהשחרור בגוף, שהוא השחרור הנכון יותר מזה שאליו אנחנו משתוקקים בחלומותינו, הוא שחרור בתוך מסגרת. מדיטציה וגם מחול מלמדים לשחרר בתוך תבנית ולמצוא חופש בתוך מסגרת. אימון במדיטציה אינו רגיעה אלא תרגול מפרך; הישיבה הדמומה, גם אם היא עוברת בלי כאבים מיוחדים, תובעת התגברות על הקושי בפעילות שאינה למטרת סיפוק הצרכים של האגו המתגעגע לעבר או המשתוקק לעתיד. מדיטציה היא נוכחות ברגע הנוכחי, והשהות ברגע הנוכחי היא הכתבה מאוד לא פשוטה; אולם דווקא משום כך אימון במדיטציה מאפשר שחרור. המתרגל הבודהיסטי עשוי לחוות שחרור דווקא בתוך התכווצות השרירים, גם זו התודעתית, שרגעי חייו מזמנים כל פעם מחדש.

השילוב בין מסגרת לחופש, בין תבנית לשחרור, נוכח גם בגוף הרקדן. רקדן מאמן ומשכלל את גופו כך שיוכל להגיע ליכולות שמעל ליכולות הגוף האנושי הנורמלי, אך גם הנטייה לנקודות קיצון מתבצעת במסגרת תבניות תנועה מוגדרות. רקדן מאומן ימצא חופש דווקא בתוך המסגרת, כובלת ככל שתהיה, כך שהמסגרת בתנועה היא אמצעי להשגת חופש.

השחרור והשחרור בתוך תבנית הם דוגמה לאיכות שהגוף הפיזי יודע, והתודעה השכלתנית  מתקשה בה.  קשה לנו להרפות מאחיזתנו בדברים, וגם לאפשר את ההתכנסות כשהיא מתרחשת. כשמתבוננים בגוף, אפשר ללמוד מאופן ההתנהגות הפיזית ולאמץ אותה גם לרבדים המנטליים של הקיום. כך באשר ליציבה הפיזית שהיא גם יציבה מנטלית, כך באשר לנשימה ובאשר לאמנות השחרור שהגוף יודע ואנחנו יכולים לנסות להיעתר לה. 

בשונה מהמחשבה שבדרך כלל עסוקה בעבר או בעתיד, מה שבאמת קורה עכשיו זה הגוף ברגע הנוכחי. ההתבוננות בגוף מאפשרת שחרור, גם מה”אני” המתגעגע וגם מה”אני” השאפתן, לצד התמסרות לשאיפה ולנשיפה ברגע הזה. 

יואל הופמן כותב בספרו מצבי רוח (2010):

מישהו אמר לנו שניקח את עצמנו בידיים. תמיד רצינו לקחת את עצמנו בידיים אלא שלשם כך היינו צריכים להאריך אותן ולא ידענו איך נעמוד על הקרקע אם ניקח את עצמנו בידיים. (רגליים והכל). תארו לעצמכם שיכולנו לחבוק את עצמנו כך ולעבור ממקום למקום כמו תינוקות גדולים שנושאים את עצמם. היינו מרגיעים את עצמנו כמו שאימהות עושות כשהן מנענעות את התינוקות שלהן באוויר ושרות להם שירי ערש. אנשים היו באים בתביעות רק אל עצמם, וכפות רגליהם היו גלויות. אולי בכלל שיישאו את עצמם (כלומר שייקחו את עצמם בידיים) כשהם עירומים. כך לא יסתירו דבר מפני עצמם, ויראו את עצמם בשלמות, כמו שהאם רואה את התינוק כשהיא מחליפה את החיתולים. נכון. לא יכולנו להיחשב יותר “הולכי על שתיים”. אולי רגלינו היו מתנוונות. העורבים היו בלא ספק מסתכלים בנו בתמיהה. אולי היינו מוגדרים במילונים כמין ציפורים מגושמות (שחסרות כנפיים וחסרות נוצות), שמרחפות בכבדות, כשהן נושאות את עצמן בידיהן מעל לפני האדמה. אבל לא היינו חסרים.

ברוח הופמן, אמנם לא נוכל באמת לקחת את עצמנו פיזית בידיים, אך נוכל להקדיש תשומת לב לגוף, ולהיענות לחוכמתו כדי להתנהל נכון יותר גם מבחינה מנטלית.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

בית הספר לתורת-הנפש הבודהיסטית.

טל. 03-6411961

אימייל pdharma@tausc.co.il

להצטרפות לניוזלטר שלנו

TOP
UA32122061-1