על העיוורון | אסתר אליצור

על העיוורון | אסתר אליצור

הבודהא יצא למסע החיפוש שלו מתוך צער וחמלה כלפי כל בני האדם. במובן זה התורה הבודהיסטית היא בעלת היבט תרפויטי ופרגמטי מובהק. “ארבע האמיתות הנאצלות” שהבודהא ניסח כגרעין תורתו הן:

א. הסבל קיים, הוא חלק בלתי נמנע מחיינו. מוות, זיקנה, מחלה, אובדן ושינוי הם עובדות חיים.

ב. מקור הסבל טמון בבערותנו הבסיסית לגבי טבעה של המציאות ובהיצמדות שלנו אל מה שהוא מטבעו משתנה ובר חלוף. תעתוע זה וההיצמדות, הפחד והאיבה הנגזרת ממנו, היא המביאה עלינו סבל מיותר.

ג. ההיחלצות מהסבל אפשרית אם נוותר על הסיבות למצוקה: אם נפתח ראייה בהירה של המציאות כהוויתה, ואם נטפח נדיבות וחמלה ושחרור מההיאחזויות שלנו.

ד. קיימת דרך כוללנית, המשלבת חשיבה נכונה, אורח חיים נכון, ותשומת לב נכונה – “דרך השמונה” – המאפשרת לנו להשתחרר מהסבל האנושי ולמצוא נחת בחיינו.

על פי הבודהיזם, מקור האומללות העיקרי שלנו הוא בהיאחזות שלנו ב”אני” כישות מוצקה, קבועה ובלתי תלויה. ההתרכזות ב”אני” כמרכזו של עולם היא המביאה עלינו אי שקט ומלחמה פנימית וחיצונית. ההנחה הבסיסית היא שאנו שרויים במצב של בערות ועיוורון. התודעה שלנו עכורה וזהו המקור לאי הנחת הבסיסית שלנו. הפער בין תפיסת ה”מציאות” שלנו ובין טבע העולם כפי שהוא, היא המבלבלת את רוחנו וגורמת לנו יסורי נפש.

ישנן שתי עובדות חיים יסודיות שהקושי שלנו להכיר בהן הוא בעוכרינו. הראשונה היא עובדת החלופיות – כל תופעה היא ארעית, מה שנקרא “הכל עובר חביבי”. דברים משתנים, נעלמים, מתחלפים, ולא כי אנו עשינו משהו, או לא עשינו, אלא כי זוהי מהותם. לכן אנחנו יכולים למצוא ריפוי לא רק בניתוח והבנת הסיבות והשורשים למצוקה או לפגיעות שלנו, אלא גם בעצם ההיווכחות והידיעה העמוקה של ארעיותה והתחלפותה של המצוקה. מצבי רוח, משברים, “בעיות” – כל אלו הם זמניים ותלויי נסיבות מורכבות שלא את כולן אנו יודעים ולא בכולן יכולים אנו לשלוט.

עובדת החיים השנייה היא התהוות הגומלין – העובדה שהכל תלוי בכל. אנו בזיקה מורכבת, הדוקה עם מכלול של תנאים ונסיבות. המציאות היא אינסוף של ארועים התלויים הדדית ומשפיעים זה על זה. רשת השתקפויות אינסופית. ההנחה שיש לנו שליטה ובחירה בלעדית היא מוגבלת למדי. משתי עובדות אלו נגזרת גם עובדת ה”ריקות” – כל תופעה היא “ריקה” מעצמיות או מקביעות. כלומר, אין תופעה פיזית, מנטלית, רגשית או בינאישית שהיא קבועה ומוצקה ושנבדלת או נפרדת מהתנאים הרבים שהביאו להיווצרותה. כך גם ה”אני”, ראיית עצמנו כישויות קבועות, עצמאיות ובלתי תלויות בסביבתנו – היא אשליה שגויה מיסודה. פיקציה הגוזרת עלינו אומללות מיותרת. ה”אני”, כמו ה”דובה הגדולה” בשמי הלילה, הוא קונסטרוקט מנטלי שאנו משליכים על המציאות. אנו שבויים באותה זהות “אני” קבועה, נבדלת ובלתי משתנה כביכול, הקובעת, מתנה ומדריכה את צעדינו. ההיאחזות ב”אני”, “לי”, “ושלי” היא, על פי הבודהיזם, מקור הצרות העיקרי שלנו, היא ההיאחזות המאמללת ביותר.

מקור הסבל האנושי אם כן, הוא בתודעה הנצמדת, בהיאחזות העיקשת שלנו בדברים: הנאות חושים, אנשים, דעות, זהויות עצמי, הרגלים ומצבים מוכרים. במקום ליהנות מהם, ככל האפשר במלואם כל עוד הם מתקיימים, ובהמשך, לקבל בהשלמה את התחלפותם והתפוגגותם הבלתי נמנעת – אנו נאחזים, נלחמים, ודורשים “עוד!” כך אנו נאחזים באנשים אהובים, בילדינו, בהנאותינו, בדעותינו ה”צודקות”, בגופנו ובבטחוננו ב”חפצים שלנו”, חפצים, עליהם אנו תובעים בעלות ושליטה. כך גם אנו נצמדים לאידאל של שלמות בלתי מתפשרת. במקביל, אנו נרתעים, דוחים ונלחמים בכל גירוי, אדם או מצב המעורר בנו אי נחת, אכזבה ותסכול. ומיד אנו תובעים להפסיקו, בין אם זה כאב פיזי או נפשי, הפסד, כשלון, או קלון. באותו אופן אנחנו מפתחים כעס, דחייה וטינה כלפי כל אדם שהשתנה “לנו”: שפגע בנו, דחה, או איכזב אותנו ובכך הפך מ”אוהב” ל”אויב”. בקיצור קשה לנו לקבל את המציאות כפי שהיא, על הדבש ועל העוקץ שבה. אנחנו במאבק מתמיד לעשות עליה מניפולציות: להתאים אותה אל מאווינו וציפיותנו.

המסורת הבודהיסטית מלמדת איך לאמן את התודעה, ומציעה פרקטיקה מעמיקה ומגוונת עד מאד המאפשרת לתקן את הנפש ולרפא אותה מתחלואיה. מקור הסבל הוא בתודעתנו, לא בעבר שלנו, לא ב”אחר”, ולא שם “בחוץ”. האימון הוא טרנספורמטיבי: ניתן לפתח את “תודעת המתחיל” בתוכנו, אותה תודעה הנפתחת אל המציאות כפי שהיא במערומיה, ב”ככותה”. ניתן לטפח תודעה נאורה על ידי ריסון “נגעי הרוח” וטיפוח איכויות חיוביות. הטענה היא שקיימת בנו, בבסיסנו, אפשרות לאופני ידיעה אחרים: ידיעה בהירה, צלולה וערה. שאנו, כיצורי אנוש בעלי תודעה, מסוגלים לפגוש את הסבל, להתמיר אותו ולהתפתח ממנו, ועל ידי כך להתחבר גם אל מקורות החוכמה והחמלה שבנו. “אמנות האושר”, מכנה זאת הדלאי למה. “הנס האמיתי”, הוא אומר “הוא לא ללכת על המים או לעבור באש, הנס האמיתי הוא לשנות ולו רגש שלילי אחד”.

הבודהיזם איננו דת במובן המקובל של המילה. אחד ההדגשים הוא על חקר אמפירי, אינטרוספקטיבי של ההתנסות האנושית. ההזמנה היא לא לציות עיוור למנהיג, לדוגמה, לתאוריה, או לאל חיצוני רב כוח או למצוות כאלו או אחרות, אלא לבדיקה אישית מתמדת של ההתנסויות התודעתיות שלנו. מה מביא לך אושר? מה מאמלל אותך? התבונן בעצמך ושים לב, למד מזה. הכר את טבעה האמיתי של המציאות ולא את השלכותיך עליה. הבחן בין ציפיותיך, מאוויך ובין מה שקורה. בקיצור: התעורר! התחל להתוודע אל העיוותים המנטליים- רגשיים המעכירים את רוחך ומאמללים אותך. אפשר לדעת את תורת הבודהא (ה”דהרמה”) לא רק כעיון פילוסופי אלא כאורח חיים, דרך חיים וכאימון יומיומי. “היה אור לעצמך”, אמר הבודהא על ערש מותו כשביקשו ממנו למנות יורש. כל אחד אמור למצוא את התשובה הנכונה עבורו, מתוך ההתנסות הייחודית שלו בחיים ובתרגול: מה מביא לי שקט, שמחה ושלום פנימי ומה מעיק עלי, מייצר אי שקט וטורד את מנוחתי?

ד”ר אסתר אליצור היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה בכירה בפסיכותרפיה ובטיפול זוגי ומשפחתי. מתרגלת מדיטציה במסורת הבודהיסטית זה 15 שנה. מלמדת בתכנית תלת-שנתית למטפלים

 

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.