על האושר | יעקב רז

על האושר | יעקב רז

רגע של אושר

רגע של אושר, כשאנחנו יושבים על המרפסת – אתה ואני
שני פנים, אבל נשמה אחת – אתה ואני

ניחוחות, שירת הציפורים,
מי החיים שזורמים כאן, כשאנחנו באים אל הגן – אתה ואני

הכוכבים שבשמיים ממהרים להתבונן בנו
ואנחנו מראים להם את סהר הלבנה – אתה ואני

אתה ואני, ללא “אתה” ו”אני”,
מאוחדים בשמחה, פנויים משיחות הבל – אתה ואני

התוכיים בשמיים בולסים סוכר ומקנאים בנו
כשאנחנו כך יחד, צוחקים – אתה ואני

מוזר, שאתה ואני יחד, במקום מחבוא (בפינה) זו,
ובכל זאת רחוקים אלף פרסה
כאן, בעפר הזה, וגם שם, בארץ המתוקה של לא-זמן
אתה ואני

[ג‘אלאלודין רומי – משורר, מורה, מיסטיקן, מאהב]

אושר?

יש בדברים הבאים סתירה, שאי אפשר לישב. ומי אני שאיישב אותה.

הנסיון לדבר על אושר, ליצור מושג של אושר, או אפילו לחשוב עליו, הנסיון הזה עצמו הוא זרע של אי-אושר, ואין מנוס מן המלכודת. כך, באופנים שונים, אומר בהמשך.

אבל, בעצם הדברים הללו, הרי מתגנב לו, בערמומיות, מושג של אושר. כאילו אני יודע מהו אושר. אחרת איך אני יכול לומר משהו על אי-אושר?

אז מה אעשה איתו, עם המושג המתגנב והחמקמק הזה של האושר?

כנראה שאטבול בסתירה ללא בושה ואהיה מאושר במה שיש.

אולי בזה יהיה שכרי: אם ייקראו הדברים מתוך אושר הקריאה, ולא מתוך ציפיית המסקנה. מתוך שמחת המציאה ולא ביגיעת החיפוש. שהרי אין הדברים שכאן מבטיחים אושר שאיננו כאן, עכשיו, בעת הקריאה. כי אין עתיד לאושר, וכל כולו הוא במה שהוא עכשיו.*

אין אושר בסוף הדרך, וגם לא בהמשכה. כשם שמוסיקה אינה מבקשת את סופה, ואקורד הסיום אינו משאת הנפש של המאזין. סימפוניה אינה טובה או משופרת בפרק הסיום יותר מאשר בפתיחה; הרי היא ’יצירה‘. היא מתקיימת בכל רגע ורגע בשיא מתרגש של יופי.

משמעותה של מוסיקה היא המוסיקה. משמעותו של ריקוד הוא ריקוד. לא פחות. לא יותר. הוא מגשים עצמו בכל רגע של התקיימותו.

כל צליל הוא צלול ויחיד ואין בלתו ליופי, ואין אנו מחכים להמשך כדי לשמוע, לראות, לקרוא, או להיות היופי הזה, שהוא עכשיו. מתגלגל מצליל לצליל.

אין לה מסקנה, ליצירה. אין לה מסקנה, לבריאה. יש בה, תמיד, ובכל מקום, כל היופי הזה.

אין כמיהה – יש אושר

היופי הזה, יש והוא כבד בכאב. משפטי הפתיחה של “הגלגול” או “הזר” או “הסונטה הפתטית”, טוענים את המשכם בכאב עצום. אבל ביופיים ובעוצמתם אין בהם הבטחה לטוב יותר שיהיה בסופה של הדרך. קפקא, קאמי ובטהובן אינם מדריכי אושר ולא סוכני הארה, אלא שליחי ציבור של חיות שבה הם עצמם – בגופם הכותב – גיבוריהם, ואנחנו, חולקים את המלאות האינסופית של הקיום. כל מילה, כל צליל, הם אינסוף ונצח שאינו ניתן במידות והוא מכיל את הכל – מה שלשוננו העילגת מכנה עונג וכאב ואמת ושקר. ואין שם גובה, או כובד, או משך. מה שיש שם הוא לא בזמן, לא במקום. שום דבר לא חסר בו, בנצח של הרגע הזה, במרחב האינסופי של הכאן. ביופי הכואב הזה.

בעולם של הבטחות של אושר, כל רגע הופך לרגע של כמיהה. וכשכל רגע הוא כמיהה, החיים מופקעים מחיותם. כל רגע נחווה כמקדמה חסרה, לקויה, כשטר שאינו נפרע לעולם.

זרע אינו נבט לקוי. הוא זרע שלם ומושלם בזרעיותו. הוא אפילו לא מבקש להיות קצת יותר זרע. מה שנולד ממנו – “נבט” אנחנו מכנים אותו – אינו זרע משופר ואינו עץ חסר. הוא נבט שלם ומושלם בנבטיותו ולא חסר בו דבר. הוא אינו שואף להיות עץ. וכך גם העץ. לא נבט משופר, ולא משאת נפש של הזרע, הנבט, או העץ הצעיר. אין תכליתו של הבלוט להיות אלון, אלא להיות בלוט ככל שאפשר ובלא ייסורי הכמיהה למה שאינו הוא. עץ הוא עולם שלם והוא אינו מבקש לעצמו עוד עציות. יבואו פרחים כשיבואו, בעתם, והוא עצמו אינו פרח שיבוא, אלא עץ שכבר בא. הוא עומד בעציותו, לא למען, לא בגלל, לא בעקבות.

אין אושר בעץ יותר מאשר בזרע, בנבט, או בפרח. אילו היה הנבט חש שהוא לקוי, חסר, יצור שלעולם צריך להשתלם ולהשתפר, לא היה מגשים את נבטיותו המושלמת. אולי אפילו היה גווע בטרם עת. מתסכול, מאכזבה, מאי נחת, מתחושת לקות איומה, מאי סיפוק. מחוסר חיים. ואז לא היה מתגלגל, אולי, להיות העץ.

החיים אינם הולכים לשום מקום. הם כבר כאן. במלואם. מחר לא יהיה טוב יותר. במקום אחר לא יהיה טוב יותר. מחר יהיה עכשיו. והמקום שאנו כמהים אליו, יהיה כאן. זה יהיה כאן, עכשיו, מלא וגדוש ואמיתי ולא [יהיה] חסר בו דבר. לא החרקים, או הפרחים, או כאב הפרידה, או נוכחות השאלה, או בדיון התשובה, או החסד או המצוקה. דבר לא חסר.

כאשר אנחנו מצויים, פתאום, באותו רגע. כשאנו חווים, ואז אומרים, “איזה אושר!”, הרי זו תקלה.
זה אירוע בלתי צפוי, לא מתוכנן, מפתיע. פתאום יש פה מלאות, מרחב, נשימה. פתאום  ניחוח שרף של עץ, טעמו של אפרסק, נוכחותו של אהוב, קצהו של קוץ אדום בשדה, זחל זהוב על להב עשב, פתאום מעשה שצלח, חבר שמלא בשמחה, שמש שוקעת שמשתקפת בקצה החלוד של פחית בירה. אי אפשר לקבוע איתו פגישה, עם האושר הזה. ואי אפשר לבוא חשבון עם העולם שאיננו מתרחש לפי ציור השכל שלנו, “זהו אושר. זה אינו אושר.

אתה כבר בגדה האחרת

הארץ הזו עצמה היא ארץ הלוטוס הטהורה
הגוף הזה עצמו הוא גוף הבודהא
[הקואין, חכם זן יפני]

כאותה עיר שעמד בשערה שומר וחקר את המבקשים לבוא בה, ובא אחד והשומר חקר אותו, מאין אתה בא. ואמר ההלך, ממקום של שנאה וכעס ומלחמה וגאווה, ואמר לו השומר לך לך מכאן, העיר הזו דומה למקום שממנו באת. ובא אדם אחר ושאל אותו השומר מנין באת, ואמר ממקום שיש בו שלום, וחסד ורחמים וצניעות, ואמר לו השומר היכנס, כי העיר הזו דומה למקום שממנו באת.

כאותם שניים שעמדו משני עברי נהר גועש. אחד רצה לחצות אל העבר האחר (המואר? מקום האושר? הנירוואנה?) – וצעק לאיש מן העבר האחר, – היי, איך חוצים לגדה האחרת?! ענה לו האחר, – היי, אתה עצמך בגדה האחרת!

האושר היחידי שתמצא בראש ההר הוא האושר שתביא אתך. כי הרי תמיד אנחנו מציירים הר, אי שם. ועל ראש הר, אי שם, אנחנו מציירים, תמיד תמיד, מעיין פלאים, שכל השותה ממנו זוכה בנעורי נצח. אושר. אבל – כך מתגלה לנו ברגע של תבונה – רק מי ששתה כבר ממי המעיין, יכול לטפס לראש ההר.
כל כך ברור. הרעיון של אושר הוא עצמו תחילתו של אי אושר. בשל כך אמר חכם הזן לינג‘י, “אם תפגוש בדרך את הבודהא, הרוג אותו!”

מדריכי האושר מביאים אי-אושר. הבטחת השפע מולידה, באותו רגע ממש, את החסר, את הרעב. שכן הבטחה של אושר (נירוואנה, הארה) משמעה שאנחנו, המבקשים הדרכה לאושר, מצויים באי-אושר. אחרת למה באנו אל המדריך. הבטחת האושר כרוכה בהולדת הרעב.

נתבונן: אותו רגע שאנחנו מכנים אותו אושר, הרי הוא מאושר בשל העדרו של הרעב, העדרה של תשוקה מתישת גוף ונפש, העדרה של כמיהה. יש מלאות ולא חסר דבר. אנחנו מאשרים ברגע הזה את כל מה שיש, את העונג והכאב. אנחנו מאשרים, ולכן מאושרים.

אבל ההבטחה לאושר אומרת לנו שחסר דבר – אושר. ואז, בעקבות ההבטחה, באים להקי השדים: התשוקה, האכזבה, התסכול, התשוקה שוב, האיבה, הקנאה, הגאווה, ההחמצה, ושוב התשוקה, האמת והשקר, הנכון והלא נכון, הראוי והלא ראוי, והכול נמדד לפי אותו אושר שהובטח על ידי מדריך האושר. לכן, אם תפגוש בדרך את מדריך האושר – הרוג אותו! או אולי, מוטב, חבק אותו. אבל אל תאמין להבטחות האושר שלו. אין לו אושר בתרמיל. מה הוא יודע?

מישהו או משהו שאיננו יודעים מיהו, לעולם עושה משהו שאיננו יודעים מהו. והוא מופלא. התעתוע הגדול שלנו הוא לחשוב שאני פה ואתה שם. כמו התעתוע שאני פה, והאושר שם. מישהו או משהו שאיננו יודעים מיהו, לעולם עושה משהו שאיננו יודעים מהו. והוא מופלא.

אמר חכם הזן דוגן (מאה 13, יפן) על הישיבה במדיטציה: “אתה לא יושב כדי להיות בודהא. אתה יושב כי אתה בודהא”. לאותו רגע של ישיבה שהוא שלם ולא חסר בו דבר, לאותו רגע אין התחלה ואין לו סוף. אין הוא אימון לקראת משהו אחר, לכן אינו התחלה. הוא המקום שבו נמצא הכול, ואין דרך ואין צורך להימלט ממנו, ולכן אין לו סוף.

המחשבה שאושר הוא עולם מעוקר מכאב – מחשבה זו עצמה מולידה כאב על כאב. עולם כזה, סטרילי, נקי מחיידקים, מאויבים, מאי-נחת, הוא עולם שבו, כך נדמה לנו, לא יהיו פרידות. ילדינו לא יחלו, יתושים לא יעקצו בו, מקקים לא יחיו בו. שאנטי. המדיטציה, כך אנחנו מדמים לנו, תהיה נקייה ממחשבות, וכל מבוקשנו ימציא עצמו כמין קסם, מיד וללא שהות. כאילו אפשר אור ללא חושך, כאילו אפשר ימין ללא שמאל, למטה ללא למעלה, רואה בלי נראה, נראה בלי רואה.

העולם כרוך בכאב, אמר הבודהא, ועלינו לדעת את הכאב עד סופו. כך אמר. נירוואנה היא ידיעת הכאב עד סופו, לא סילוקו. יש התרחשויות שהן לפי רוחנו. יש כאלה שאינן לפי רוחנו. באישור המוחלט של אלה ואלה, מצוי עולם גדול של אושר. לא תמיד של עונג, אבל של אושר.

אם ידיעתך את האש הפכה לוודאות באמצעות המילים בלבד, חפש להתבשל באמצעות האש עצמה. אל תשתמש בוודאות שאולה. אין ודאות עד שאתה עצמך נשרף. אם אתה חפץ בזה, שב בתוך האש.
[ג‘אלאלודין רומי – מורה סופי]

אור הוא אור. הוא לא רוצה להיות עוד אור. אין הוא גרסא פחותה של משהו אחר.  בהיותו אור הוא בודהא. פגיע ולכן נצחי. חף מזמן, ולכן שלם. חף מידיעה, ולכן מושלם. מה שמופיע בו לא גודש אותו. מה שמשתנה או חולף איננו חסר בו. הוא מאשר הכול: את הסחבות והפלאות, החסדים, המבוכות והכאבים. מאשר הכול ולכן מאושר. אין לו מאין לצאת ואין לאן שיגיע. כל מקום הוא היעד. וכל שמתרחש בו הוא פליאה שאיננה מבקשת דבר, פחות מכל את פתרונה שלה.

אור השמש על עלה שנשר איננו מוסיף מידע על משהו שאיננו שם. הוא מות הידוע. פעולתו של השקט. הוא אזרח עיקש של המרחב האינסופי. הרוח נושבת בעצי האורן החשוכים. ככל שתתקרב, יערב צליל רשרוש המחטים.

ולבסוף:

למה נדמה את העולם?
לטיפת טל מוארת ירח, שנושרת ממקור האנפה
[מורה הזן דוגן]

ככה
כשמישהו ישאל אותך
איך ייראה האושר המושלם של
מעשי החשק שלנו,
הרם פניך ואמור,
ככה

כשמישהו יזכיר את יופיים
של שמי הערב
טפס על הגג,
רקוד ואמור,
ככה

אם מישהו ירצה לדעת מהי הרוח,
או מה משמעו של ניחוח האל,
הטה ראשך אליו,
קרב פניך, ואמור,
ככה

אם מישהו ישמיע ציור משיר עתיק,
איך העננים מגלים לאט את הירח,
התר, קשר אחר קשר,
את מיתרי אדרתך,
ככה

אם מישהו ישאל
מה פירוש למות מאהבה,
הצבע כאן.
אם מישהו ישאל כמה גבוה אני,
הזעף פניך
ומדוד את הרווח שבין קמטי מצחך.
ככה גבוה
כשהאוהבים גונחים
הם מספרים את אהבתנו
ככה

אני השמיים, משכן הרוחות.
הבט לתוך הכחול המעמיק
כשהרוח לוחשת סוד
ככה

כשמישהו ישאל מה עליו לעשות
הדלק נר בידו
ככה

רוח קטנה מקנחת את העיניים
ככה

כשיחזור שאמס מטבריז
הוא רק יראה את ראשו מאחורי הדלת
להפתיע אותנו
ככה

[ג‘אלאלודין רומי]

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.