הדאלאי לאמה: Advice on dying and living a better life | תרגום חפשי ותמצית: נחי אלון

הדאלאי לאמה: Advice on dying and living a better life | תרגום חפשי ותמצית: נחי אלון

תמצית ספרו של הדאלאי לאמה: Advice on dying and living a better life

ספרו החשוב של הדאלאי לאמה מפרש בפרוטרוט יצירה שירית שכתב הפאנצ’ן לאמה הראשון לובסן צ’וקי גיילטסן, (1576-1662), הקרויה “משאלה להשתחרר מהמיצרים הסוערים של מצב הביניים: הגיבור המשתחרר מאימה”. הטקסט נראה כמו שיר ונטיית הקורא היא לקרוא אותו כך. אבל בעצם הוא תמצית של הראייה הטיבטית של החיים והמיתה, שמטרתו היא להגיש למתאמן את ‘כל התורה כולה על רגל אחת’, ולשמש בסיס מוצק לתכנית אימון הרוח. לכן הוא ספוג במושגים שאינם מוכרים לנו, במילות קוד וברמזים שבלעדיהם אי אפשר להבינו. לעינינו הבלתי –מורגלות יראה אזוטרי ומייגע. כמו בספריו מאז שנות האלפיים, בצד הראייה העיונית והתאורטית מציע הדאלאי לאמה הצעות מפורטות לאימון התודעה בנושאי השיר והנחיות למדיטציה. אלו הופכים את הספר הזה וחבריו לספר; אימון ועבודה שערכם למתאמן לא יסולא בפז.
בעמדנו מול המוות ומול מצבי חיים אחרים מעוררי מצוקה, אנו מופעלים על ידי תגובות אוטומטיות הנובעות מראייה שגויה של המציאות; תעתוע, היאחזות, פחד ואיבה . תגובות מורגלות אלו מחוללות את עיקר הסבל המנטלי, ונוטות להעמיק אותו ולהנציחו. תורת הנפש הבודהיסטית ממליצה לפתח אופני ראייה ופעולה אחרים, משוחררים מפחד, מעוגנים במודעות-עצמית ובהבנת טבעה המתעתע של תודעתנו, ומשוחררים מתעתוע, היאחזות ואיבה. השתחררות זו מן המורגל המושרש, ופיתוח אופני ראייה, תגובה ופעולה, דורשת מאיתנו מאמץ אקטיבי. לשם כך נדרשות מוטיבציה, לימוד ומשמעת. בלעדיהם ספק אם נוכל להשתחרר מהרגלינו ולהתעלות אל מעבר להם.
כל בית-שיר ביצירתו של הפאנצ’ן לאמה מתאר במובלע את תגובותינו האוטומטיות, ומבטא משאלה ל’תגובה נכונה’ בפני המוות, שונה מהתגובה המורגלת. ה’תגובה הנכונה’ מופיעה כמשאלה משום שהשינוי המבוקש איננו קל, ואין ערובה שיש בכוחנו לחוללו, במיוחד כאשר אנחנו מסתמכים רק על כוחנו שלנו.

בית 1
אני וכל באי- עולם, בכל אתר ובלא יוצא מן הכל
מבקשים מקלט, עד אשר נגיע להתעוררות הסופית,
בבודהות של העבר, ההווה והעתיד, בדהרמה ובסנגהה.
לו נשתחרר כולנו מאימי החיים הללו,
ומאימי מצבי הביניים והחיים הבאים.

הצעד הראשון בעבודתנו הוא פיתוח המשאלה להשתחרר. אנו יודעים שאין בכוחנו להשתחרר בכוחות עצמנו. אנו זקוקים לעזרה, למקלט: המקלט הוא הבודהה, מורה הדרך, שהלך בדרך לפנינו, גילה אותה והגיע לקצה; המקלט הוא גם בדהרמה, מפת הדרכים; והוא גם בסנגהה שהיא עדת חברינו למסע. מקלטנו, הבודהה, איננו רק הבודהה של תקופתנו אנו כי אם כל הבודהות של העבר, ההווה והעתיד. המשאלה הזאת היא לא רק שלנו אלא של כל באי עולם. אין שום הבדל בינינו לבין הכלב בחצרנו או הציפורים שמעל לראשנו, לבין הנמלים פה בחצר. כולנו תקועים באותם המיצרים הגועשים של החיים והמוות. בלא שנפתח את המשאלה להשתחרר לא נוכל להתקדם. לכן המשאלה היא השלב הראשון בעבודתנו. המניע העמוק למשאלה זו איננו מניע עצמי כלשהו, כי אם החמלה הגדולה המצויה בנו, אשר מתעוררת במהלך אימון הרוח הבודהיסטי.

בית 2
מי ייתן ונוכל להפיק את תמציתם עמוקת- המשמעות של יסודות-חיינו
מבלי שתוסח דעתנו על ידי הבלי העולם הזה.
מכיון שיסודות טובים אלו, כה קשים להשגה וכה קלים לכלייה,
נותנים בידינו הזדמנות חד פעמית לבחירה בין רווח לאובדן, בין רווחה לאומללות.

הסתכלות נכוחה בחיינו מלמדת שגופנו מתכלה, שתודעתנו מתכלה. שגופנו ימות ושתודעתנו עתידה להיפרד ממנו. על אלו אין לנו שליטה. ההזדמנות הזאת-לחיות חיי אנוש בגוף אנושי זה ובתודעה אנושית זו, היא נדירה ביותר. האפשרויות להיוולד בתנאים –לא- תנאים מרובות לאין שיעור מן האפשרות להיוולד כאדם. מכיוון שהתנאים שהביאו להיוולדנו כאנשים עתידים להשתנות, ומכיוון שמצבנו הנוכחי עתיד להתכלות, שומה עלינו להשתמש היטב בזמן הזה כל עוד הדבר בכוחנו.

הנטייה הטבעית במצב מאיים זה היא לפנות להבלי העולם הזה, לעסוק ברווח והפסד, שבח וגנאי, מוניטין וכבוד ועונג וכאב, אבל הנטייה הזאת רק מנציחה את האומללות. כמי שמבינים שהעיסוק בהבלי העולם הזה רק מנציח את מעגל ההיוולדות וההתכלות-סמסרה, הרי משאלתנו היא שנוכל להבין את תמצית המשמעות העמוקה של ההזדמנות החד -פעמית הזאת, לא לתת לעצמנו להסיח את דעתנו, ולהתמקד בעבודת-הרוח כדי לשנות את המצב מיסודו.

בית 3
מי ייתן ונוכל להבין הבנה עמוקה שאין בידינו זמן שניתן לבזבז,
שבוא המוות הוא ודאי, אבל אין אנו יודעים מתי יבוא;
שמה שנאסף ייפרד, מה שנצבר יכלה בלא שארית.
בסופה של התרוממות מגיעה שקיעה. קיצה של ההיוולדות הוא המוות.

אנחנו יודעים בוודאות שנמות. אי-ודאות קיימת רק באשר לשאלה מתי נמות. לא מן הנמנע שנמות עוד דקה, עוד שעה, הלילה הזה. אנחנו לא יודעים מה יבוא קודם – מחר בבוקר או החיים הבאים. אנחנו יודעים שההשתנות היא בטבעה של המציאות, שום דבר אינו יציב, כל דבר מתהווה, נולד, מתקיים, מתפורר, מתפוגג ונברא מחדש. היות הדברים בני חלוף (impermanence) היא העובדה היחידה הוודאית בחיינו. מכיוון שאיננו יודעים מתי נמות, האשליה שנתאמן מחר -מחרתיים, שנצא לפנסיה ואז נעשה את נתחיל להתאמן במדיטציה, רוש, היא אשליה מסוכנת. נטייתנו הרגילה היא לומר “לכשאתפנה, אשנה”; רק אגמור את העניינים הדחופים, ואז אתאמן ‘על אמת’. אבל, כשקלטנו לעומק את העובדה שהמוות הוא בלתי-נמנע ובואו בלתי חזוי, או-אז מתעוררת המשאלה שלא ללכת בנתיבי הדחייה וההכחשה הטבעיים שבו הלכנו כל חיינו, ושגרמו לנו לבזבז את הזמן היקר. אין דבר יותר חשוב מאשר לאמן את רוחנו כבר היום. כל היתר הם הבלי העולם הזה. לכן מבטא בית זה את משאלתנו לתפוס לעומק, לא רק באינטלקט, שזמננו אוזל ושמה שלא נעשה היום אולי לא נעשה בכלל. ההבנה הזו תעורר בנו את הכרת חשיבותו של הרגע הזה ותביא אותנו לאמן את רוחנו ללא לאות.

בית 4
מי יתן ונשתחרר מהסבל המציף שמחוללים גורמי-המיתה המרובים,
כאשר, בעיר זאת של השקפות שגויות [המפרידות בין] סובייקט ואובייקט,
עתידים יסודותיו של גוף-האשליה הזה, (המורכב מ-) ארבעת היסודות הבלתי-טהורים ומהתודעה- להיפרד זה מזה.

גופנו, המורכב מהיסודות החומריים –אדמה, מים, אש ואויר, ומהתודעה, עתיד להיפרד למרכיביו; זאת משום שכל התופעות עתידות להיפרד ולכלות, כי הארעיות, ההיפרדות וההתכלות הן יסוד המציאות, ומעבר לשליטתנו. מדוע מכונה הגוף “גוף האשליה”? משום מחזיקים באשליה שהוא נפרד מכל הסובב אותו, ובעל קיום קבוע ומתמשך. יתר על כן, כשהוא חזק ובריא אנו מדמים שתמיד ימשיך להיות כך. אנו מדמים גם שהוא “שלנו” כפי שמכוניתנו היא “שלנו”, שהוא עושה כרצוננו ותמיד יעמוד לימיננו. למעשה שליטתנו על גופנו היא מצומצמת ביותר. הוא משתנה, הוא מזדקן, הוא נחלש, ובשעת מבחן לא תמיד יעמוד לצידנו: שום דבר לא יכול לעמוד לצידנו.
ראייתנו את הגוף, כמו ראייתנו את העולם, משולה ל’עיר של מושגים שגויים.’ המושגים השגויים אינם נדירים בחיינו. הם אינם תופעה אישית בחיי היחיד. נהפוך הוא, ריבויים מאכלס עיר שלמה, בעלת אורח חיים שלם והוויה שלמה. זה לא רק מושג שגוי, ‘עיר’ כוללת אנשים רבים, חנויות, מסחר, אלימות, חוקים, תשוקות, פחדים. לא אנו המצאנו את העיר ובנינו אותה. נולדנו לתוכה, וחיינו הם חלק מחייה. לתומנו אנו טועים לחשוב שהעיר היא העולם, ואיננו מבינים שהיא עיר של מושגים שגויים, של בערות, היצמדות ואיבה, ושהיא נחלתם של רבים ולא רק שלנו. כשמתגוררים בתוכה קשה לראות אותה כפי שהיא. לאמיתו של דבר היא אשלייתית כפי ש’עיר סרטים’ היא אשלייתית. זוהי עיר של פלסטיק שנראית מציאותית אבל כשאתה דופק על הקירות הם חלולים, כשאתה מסתכל, אין איש גר במקום הזה. עיר חלולה, ריקה, כוזבת.
המושג הכוזב הבסיסי ביותר בעיר הזאת היא ההפרדה בין סובייקט לאוביקט: “אני” ו”אתה” נפרדים זה מזה; “אני” וה”עיר” ובתיה; ה”תודעה” ו”הגוף” נפרדים וקבועים. כשנגלה שהעיר הזאת היא עיר של של מושגים שגויים, לא נהיה יותר אנוסים ללכת שולל אחר מראית- העין ולהאמין למושגים הללו. אנחנו לא חייבים לציית לה, אנחנו לא חייבים לקבל אותה, אנחנו לא חייבים לקבל את אורחות חייה. בכוחנו להשתחרר מאחיזתם של העיר ומושגיה, מהוויה המוטעית ומהסבל האין -סופי שהיא כופה עלינו.
בשעת מיתתנו יסבול הגוף, סבל שנגרם מכוחם של אין-ספור הגורמים למוות. אבל לא פחות מסבל הגוף, נהיה נתונים גם בסבל התודעה – הסבל שהמושגים השגויים יוצרים, מעצימים וממצקים. גם אם כאבי הגוף לא בידינו, כאבי התודעה בידינו -אם נאמן את רוחנו. אם לא נלך שולל אחרי ההפרדות בין סובייקט ואובייקט, אחרי האמונה בקיום נפרד וקבוע, אם לא נישמע לקולות המפתים הלוחשים לנו: “השג! רכוש! היאחז! שנא את האיומים על הקיום הנעים הזה והיצמד בכל כוחך לקיום הנעים!”, לא ניפול למעגל הקסמים של סמסרה המנציח את עצמו. ולכן המשאלה שבבית זה: “מי יתן ונוכל להשתחרר מהסבל המציף שנגרם על ידי הגוף ועל ידי התודעה שהולכת שבי אחרי העיר הזאת”.

בית 5
מי יתן ונשתחרר מאחיזת העיניים של המידות העכורות
כאשר, בשעת דחקנו, בהלכנו שולל אחרי גופנו,שכה יקר לנו-
מופיעים האויבים המטילים אימה: מלאכי המוות-
ואנו הורגים את עצמנו בשלושת הרעלים של תאווה, שנאה ובלבול.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.