מי מבריז מהיום הראשון של כיתה א’? מכתב אהבה לתלמידי כיתה א’, לאִיקְּיוּ סוֹג’וּן ולאישה אחת  | יובל אידו טל

מי מבריז מהיום הראשון של כיתה א’? מכתב אהבה לתלמידי כיתה א’, לאִיקְּיוּ סוֹג’וּן ולאישה אחת | יובל אידו טל

חברי הטוב יניב סיים את שנתו האחרונה בתיכון.
אתמול בלילה
רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים שאליה לא ילך
הוא אמר
 
אין לימודים וזה
אבל אני גם מאבד
את התענוג שיש
בלהבריז משבוע שלם
סתם כי בא לי להבריז שבוע שלם
 
חברי הטוב רן הרגיע אותו
 
תמיד יש ממה להבריז
 
אתה מבריז מבית ספר.
אוהב את בית ספר או לא. אתה מבריז ממנו.
אם אתה לא מעז לקום מהכיסא ולצאת את הכיתה, תמצא את עצמך מבריז אל חלום בהקיץ, אל עיניים בוהות בחלון, אל שמים שניבטים אליך מחלון, אל מחשבות על מבריזים שהעזו לקום ולצאת. ואת, בהיחבא ובהסתר תשרבטי לך משהו. ואוזנייך, הן יבריזו מכל המילים האלה שאומרת המורה. תמצאי עצמך כותבת פתק לחבר או חברה ותעבירי אותו מתחת לשולחן בשקט, בסוד, תשחקי בשערך. כך או כך, בכל מקרה, תבריזי.
ואפשר לאמר זה טוב זה רע.
לא זו הנקודה.
אתה מבריז מבית הספר.
את מבריזה מבית הספר.
כל בית ספר.
אתה מבריז.
את מבריזה.
ככה זה.
 
שלום.
קוראים לי יובל ואני מבריז.
אני גם תלמיד מסור ומורה מסור ועובד מסור וחבר מסור ועוד כהנה וכהנה מפלאי המסירות.
ואני גם מבריז.
 
ככה זה.
 
להיות נזיר, נגיד, זה סוג מאוד מובהק של התמסרות.
סוג מאוד מובהק של הברזה.
למראית עין, זו אולי אפילו אם כל ההברזות.
ההברזה שתשים קץ לכל ההברזות.
לא עוד החברה הזאת והעולם הזה והבליו.
הכסף. היוקרה. המעמד. השבח. די. נמאס לך.
הרבה שנים אתה חושב על זה.
עכשיו זה כבר ברור לך.
אתה מזה החומר לא קורצת.
 
 
התרגלתי לצוד לווייתנים| ולא נותרה ברירה אלא לצחוק על צפרדעים
כמה עסוקים הצפרדעים בדשדושם בבוץ| כמה מסכנים
מתחתיות הבארות קוראים | קולי קולות | אנו גדולים
נזירים בלויי סחבות כולם| מתחת שמי הארץ
מכתירים עצמם כמלכים| כושלים
בתחתיות באר| הצפרדעים
 
— איקיו סוג’ון. יפן. מאה 15.
 
אחר כך, איקיו, אחי הטוב והיקר, כשמאסת בכל זה, הפכת לנזיר.
זהו זה. אתה בחוץ.
אפילו התקדמת בהיררכיית המנזר וגם הגעת לפסגה.
אתה לא סתם עוד נזיר.
אתה הופך מורה. אתה המאסטר. אתה מלך הנזירים.
אתה רואה את זה. אתה רואה את הטיפשות שלך.
הגאווה. היהירות.
אז, כמובן, אתה מבריז מהמנזר.
אתה מבריז.
 
איקיו סוג’ון היה ידוע גם בעוד שמות כמו ‘הענן המשוגע’ ו’החמור העיוור’
והוא היה מגדולי מורי הזן שידעה יפן של המאה ה-15 ושידע העולם בכלל.
הוא גם היה נזיר.
גם לא.
והוא הבריז.
 
בגיל 47 כולם באו לראות אותי| אז הלכתי
ולעולם לא שבתי שוב
 
והנה הבוקר הזה. הנה אני מקדיש אותו לכל הילדים שהולכים היום לכיתה א’. לכל ההורים שהלכו אתם הבוקר. שבין אם הבינו ובין אם לאו היו גם הם, ‘המבוגרים’, בבוקר הראשון של הכיתה הראשונה שבה אי פעם למדו. ואת הבוקר הזה אני מקדיש גם לך, אחי הטוב והיקר. הנה אני כותב לך, איקיו. אחי הטוב והיקר. אני מזכיר לך.
כתבת
 
קול חליל בודד| קינה של צער דך מנשוא
כשנושפים בו נכנסים| בשערי שירם של חלילי נכר
בעיר| בהצטלבות דרכים| של מי המנגינה הזאת
בקרבם של תלמידי הזן| איני מוצא חבר
 
נמאס לך מדיבורים ריקים על אמיתות גבוהות. נמאס לך מהקירות. מהחומות. אתה חושב עליה ומבריז
 
מתאמני הזן רבים על זן|משוררים רבים על שיר
סכנה ובטחה| מפציעות על קרני חלזון
הסכין הורגת|החרב מחייה
רק אישה אחת יפה יודעת
 
אבל אתה גם לא נכנע. אתה לא תישבר. לא תיכנע לקריאתה של התשוקה המכלה.
אתה יוצא להתבודד.
אתה מבריז לך הרחק ממסגרות לימוד.
מבריז מהמשמעת, מאימון עמוק וקפדני בתשומת לב.
אתה מבריז אל הבקתה ביער. אל אבק דרכים. אל הימנעות.
 
יש שנזירים גרים במערות| יש שהם בונים בקתות
על הפסגות המושלגות|ברגע זה ממש העננים
בורחים מפני לבי| חולפים על פני ירח
 
ואז אתה מבריז מהבקתה. הולך לשבת רגע עם אדם.
מחליף מילה של הא ודא.
מארח בבקתה שלך ביער איש אורח.
במוקדם או במאוחר, אתה עושה גם אהבה.
עם אישה.
וטוב לך
 
ובדממה לא בא אף הד| ובתנועה מופיע צליל
של מי הקול| האם שייך הקול לרוח| או לפעמון
קול מעיר נזיר זקן מנמנומי הצהריים
מי זו מצלצלת בפעמוני חצות הלילה| בחצות היום
 
אחר כך, כשאתה מבין שלא הברזת מדבר, שעדיין ולמרות הכול אתה עדיין כלוא בעצמך, אתה מבריז מעצמך.
ואתה מתאמן אימון של אין-אני. וזה הולך לך לא רע בכלל.
אפילו טוב.
ואתה נעשה מומחה בזה. מומחה.
מומחה באין אני.
ואין אני.
אתה רואה את זה.
אתה שומע את זה בכל הגה ושבריר מילה. בכל שיחה.
הכאב אומר לך את זה. העונג.
זה ניבט אליך מכל רגב אדמה. מהקלוש שבמשבי הרוח.
כל כמיהה, כל אנחה וכל שבריר של מחשבה מראים לך את זה.
זו הופכת להיות הווייתך היומיומית.
אין אתה. אתה זה לא אתה. זה מה שזה.
זו הופכת לברירת מחדל.
ברירת מחדל. כי התרגלת.
ואז הלהבריז הוא ‘יש אני’. 
יש אני! ואתה מתמסר לזה
 
רק קואן אחד חשוב| אתה
 
ואתה רואה את זה. אתה רואה שגם זו שטות.
אתה מבין שרק סימן השאלה חשוב ושאפשר לזרוק את כל השאלות המקדימות.
הכול פתוח. אין לדעת.
שוב אתה מבריז
 
שם בחוץ הרוח| אורנים וארזים חודרים ענן| בוקה ומבוקה ומבולקה
ובכל מקום קהלת אנשים נעים רוגשים| ריבוא בני האדם ההמומים
את חידת ההצטלבות בה נפגשים לבי והעולם| איני מבין
כוס אחת של ערפילי יין אורז| ואני בגילופין
 
אתה הופך טהור אפילו מהחטא של אשליית הטוהר, חטא הגאווה
של ה- ‘אני?! לי אין אני!’
אתה חוטא.
אתה טהור.
אתה מבריז.
בן בית או נווד, יפן של המאה ה-15 או שלום כיתה א’ ישראל 2010, ה-1 בספטמבר.
כך או כך אתה נודד מהתמסרות להתמסרות.
אתה נודד מהברזה להברזה.
זה לא
או זה
או זה
 
ברוחם מגלמים אנשים | בורותם של פרות וסוסים
אוחזים כלי משחית מתחתית השאול| הספרים| השירים
וגאים בעצמם| גאווה בדיונית| במחוזות התשוקה הם סובלים
אין ברירה| נאנחים אנחה עמוקה| מתנים אהבים עם שדים
 
אתה מבין את זה. רואה את זה.
וכל המתחתנות האלה. כל המתחתנים.
כולם נראים לך כמו הזיה.
אתה רואה את הדברים כמו שהם.
אתה רואה את המציאות נכוחה 
 
טוב לבה של שדכנית קשישה| היה כמו לתת סולם ביד גנב
כך נתנה ביד נזיר עם לב ללא רבב| אישה להינשא לה
והלילה| אם תבוא אישה יפה להסתרג אתי
אף שהאביב הזה זקן| עץ הערבה הדך הזה| יצמיח חוטרים רעננים
 
ואז אתה יודע
 
אודם לחיה| תכול ושחור שערה| וחמלה| אהבה עמוקה
בעומקי חלומה| הענן ממטיר גשם| היא תוהה| מרגישה| אבל מה
אלף ידי החמלה הגדולה| מסתכלת אבל לא רואה
הנהר והים| לאשתו של דייג| חיים שלמים של שירה
 
כשהיית בן 77 התאהבת בה.
היא בך.
והיא הייתה עיוורת בעיניה כמו שרק אתה ידעת שעיוורת נפשך.
והיא הייתה בת עשרים.
והיא הפליאה במגע האהבה.
 
אין ברירה| אני מודה
אותי תשוקה אף פעם לא עוזבת| אש היא המורה האמיתית
העשבים הצעירים עולים ומופיעים| כל פעם שאביב מגיע 
 
ועשיתם גם ילדה.
קטנה.
יפה.
והיא רקדה.
 
אני רואה אותה| בת ארבע
היא רוקדת| אני לא יכול להשתחרר מהמראה הזה
 
 
ותמיד תהיה מבריזנית אחת גדולה ממך.
המציאות.
היא מבריזה לי.
גם לך.
תמיד.
היא משתנה.
חמקמקה.
נעלמה.
נגלית להרף עין. נחבאת אל הכלים.
מבליחה לרגע. נעלמת. 
בקיצור, איקיו, אחי הטוב והיקר, המציאות.
היא מבריזה לך ולי. עושה לנו בית ספר.
 
תמיד כיתה א’.
אין כיתה אחרת.
ותמיד זה יום ראשון של לימודים.
 
אני מביט בעצמותיך היבשות, אחי הטוב והאהוב והיקר.
מביט במעיין החי והפועם.
במים הזכים.
בבוץ. ברפש.
באש בוערת.
מטהרת.
מכלה.
בלב האש חבוי מעיין.
 
הלכתי לבקר עכשיו בשניים מבתי הספר שמהם הברזתי.
יום ראשון של לימודים.
וכך אלחש לך.
אחי הטוב והיקר
 
אתה מבריז מבית ספר אחד
תמיד לבית ספר אחר
 
ואולי
רק אולי
יש לך קצה קצהו של מושג
כמה אני אוהב אותך
 
תמיד יש חירות חדשה
 
 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.