מישהו כיבה את האור – והדליק שוב | דרור בורשטיין על ספרו של ישראל אלירז

מישהו כיבה את האור – והדליק שוב | דרור בורשטיין על ספרו של ישראל אלירז

פורסם ב”הארץ”

הלא ייאמן פשוט ישנו – ישראל אלירז. הוצאת הקיבוץ המאוחד

מועיל לחשוב על הספר הזה במונחים של ציור טבע דומם. מפה של כלי מלים. גם כי קטעי הדיבור עומדים, סטטיים, מונחים על שולחן הנייר, ולא זורמים ברצף. וגם מפני שהספר עצמו חושב על עצמו על פי דוגמאות של ציירים וצלמים. משפט כמו “יפי הכלי בעמידתו לפני?” (עמ’ 18), או בית כמו “אני רואה איך הנראה/ מבקש להיראות/ ועושה// צעד אחד קדימה” (עמ’ 19). אם יש הלך רוח שהספר הזה מעביר, הרי הוא של מדיטציה עמוקה (של המשורר) מול חפצים דוממים, שמיתרגמת למדיטציה מול מלים (של הקורא).

ומי שישב פעם במדיטציה, או התבונן ממושכות בציור, מכיר את ההרגשה הזו, איך לרגע כאילו מישהו כיבה את האור – והדליק שוב. או שלרגע העולם מפרכס ומתייצב. זהו רגע ה”צעד אחד קדימה” שאלירז מדבר עליו. בשביל זה קיימת השירה. השירה היא הניסיון של מי שהעולם פסע כלפיו צעד אחד קדימה לדווח על הצעד הזה, בתקווה שהדיווח יחולל “צעד אחד קדימה” אצל הקוראים.

“מה היה שם (בילדות, ד”ב) שזז/ ויצר אי שקט// של יופי מחניק שהפציר בנו” (עמ’ 37). לא, לא נדע מה היה שם. אבל השירה של אלירז מנסה לשחזר את התזוזה ההיא עכשיו, כרגע. זה כל מה שנותר לעשות. השירה היא תזוזה שהיא מחווה לתזוזה ההיא, ונובעת ממנה, גם אם הנביעה הזו סמויה מן העין, גומייה ארוכה ושקופה מתוחה על פני עשרות שנים. מיתר.

“תמיד, לא רק/ אצל מאתיס/ ובונאר// גם אצל אמי,/ עמדה קערת פירות העונה/ על השולחן במטבח” (עמ’ 20-21). העולם, במטבחה של האם, כמו נאצל מן הציור. ואולי להיפך: הציירים למדו את אמנות ציור הטבע הדומם מהתבוננות בקערות של פירות, אולי אצל אמותיהם. הביטו בהם, בפירות שבקערה, בפעם הבאה שתיתקלו בהם: כמה מוזרים הם, מקובצים להם יחדיו, מפגש של שליחים מפינות שונות ומרוחקות של הארץ או אפילו העולם. איך הכתום נעצר על סף האפרסמון, נוגע בצהוב של הבננות. די להביט בזה כדי להבין הכל. הרי צבעי האפרסמון והבננה נאצלים ממקום אחד ששמו “צהוב”. יש איזה צהוב בעולם שנגע בשניהם. ועדיין, לכל אחד קליפתו, ואפשר להבחין בין זה לזה.

מחשבת הטבע הדומם של אלירז היא מחשבה כפולה. המלה “כלי” נקראת גם כפשוטה, אבל גם מעוררת אצלו את המלה “כליון” (“על צד הכלים, על/ צד כליונם”, עמ’ 28). אפשר לראות את זה אצל כמה ציירי טבע דומם (אצל ג’ורג’ו מורנדי, או, בישראל, אצל מאיר אפלפלד): כלי אחד, פתאום, מתחיל לאבד את ממשותו, כאילו רותח בתוך עצמו וגולש אל מחוץ לציור. נזרק אל עתידו, אל רוחו. ההכלה של הכלי (שהוא רק דוגמה לממשות, לקיום) מואצת לפתע אל מסקנתה הבלתי נמנעת, אל היעדר היכולת להכיל דבר, אל היעדר היכולת (של הכלי) להכיל אפילו את עצמו. רגע כזה מאיר את ההכלה היומיומית במלוא יפעתה. “כלי הבית” הם “מונח רב-יופי” (עמ’ 29). כי הכלים הם באופן מופלא באמת “של” הבית, כמו שאדם אומר על ילדיו שהם “שלו”, ומתכוון לא לטענת בעלות, אלא להצבעה על סוג מסוים של הרמוניה.

“הנה בוקר כמו כל בוקר אחר. אף על פי כן אין כבוקר הזה, אין שני לו, הגרון נחנק” (עמ’ 52). את זה אומר המשורר בן השבעים; “כל הגדולים שאני רואה ימותו” (עמ’ 53) – את זה אמר המשורר כשהיה ילד. בגיל שבעים, כל שהוא יכול לעשות הוא לחזור למה שהבין כשהיה ילד, ולנסח את זה מחדש, לנקד את זה. ההבנה, שהבוקר הזה הוא חד-פעמי, ושהוא, כמו כל אותם “גדולים”, יחלוף, חולף. שהוא נמנה על “הגדולים” אשר כילד הוא דיבר עליהם. הוא עונה לעצמו. שאלה רטורית: “האם נכון לקבוע על הילדות תאריך תפוגה?” (עמ’ 67).

מה התרופה לאימת החלוף? “עלי להיות הבוקר עם הבוקר, עם עצמי, עם האוכל, לכרות ברית עם הגשם החולף” (עמ’ 55). פואטיקה של מטר.

וגם: “תקשיב לעיגולים המלוחים שבתחתית הכלים” (עמ’ 84). כלומר: ראה את הצד הנסתר של החומר, גם של עצמך, שהוא גם הצד הכי שחוק, משופשף, בא-במגע-עם-העולם, זנוח. אלירז כאילו רואה איך בתחתית כל כוס יש סימן, שהיפנים קוראים לו “אנסו” – עיגול, שהוא ביטוי של הארה, היקום כולו, אך גם הרגע הזה, כוח הרוח המתבטאת בדייקנות, הריק.

“המשימה היתה לחיות” (עמ’ 40); “קל זה לא היה” (עמ’ 71)

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.