לשהות עם הבערה המתעוררת I עדה אבשלום

לשהות עם הבערה המתעוררת I עדה אבשלום

שיננו כחרב לשוננו I מילותינו כלהב סכינים Iאטמנו חדרי לבנו I כיפותינו היו לברזל

(אלי אליהו, “כיפות ברזל”, מתוך: איגרת אל הילדים)

מי לא מכיר את ההרגשה הזאת. כולי סכין חדה ושלופה, שכול מטרתה לפגוע. להינעץ עמוק ככל האפשר. כי… כי מה? כי פגעו בי, כי אמרו לי משהו שלא מצא חן בעיני, כי העליבו אותי, כי לקחו לי משהו שאני חשה שהוא שלי בזכות. אולי כי אני מפחדת…

כעס. כולנו מכירים את התחושה. היא מתעוררת כשקורה משהו מכול אלה. אני הופכת לאש להבה, להט החרב המתהפכת. אני צודקת! אני יודעת! ומתוך הצדק הזה אני מוכנה להרוס ולאבד את כול מה שעומד בדרכי. תחושת הכוח עצומה, תחושת האנרגיה כמעט משכרת.

ולפעמים הכעס הוא שנותן לי כוח לעשות דברים שיש לעשותם, ובלעדיו אין לי היכולת לעשותם. למשל לעזוב מקום עבודה שכבר מזמן אינו מספק, אבל ההרגל, והביטחון, והפחד ממה יהיה אם… ורק אם מרגיזים אותי מספיק אני יכולה לאזור את הכוח והאומץ לעזוב. או לעזוב מערכת יחסים שכבר אינה טובה לי.

כעס הוא גם תנועת הלב כשאני פוגשת עוולות. אני מתקוממת מהאי צדק, מהפגיעה באדם אחר, ואני כועסת. ואולי הכעס הזה יניע אותי לפעולה, לעשות משהו לתיקון העוולה, לעזור למי שנפגע.

ובכל זאת. פעמים כה רבות אנחנו מצטערים כשאנחנו פועלים מתוך כעס. אנחנו מתחרטים על מילים שאמרנו או על מעשים שעשינו.

כשאנחנו כועסים, תודעתנו הופכת צרה וגופנו מכווץ. אפשר לחוש את זה באופן לגמרי פיזי. אנחנו מאבדים את ההקשר ואת הרוחב. לא רואים את הפרטים ונוטים להכללות. “אתה תמיד…”, “את אף פעם לא…”.

מחשבותינו ומעשינו טבולים באלימות, גם אם ראשיתם בתנועה נכונה של הלב, כמו למשל תגובה למעשה של פגיעה או של חוסר צדק.

הדרך הבודהיסטית מלמדת אותנו לזהות את הכעס. לשהות עם הבערה שמתעוררת. לא לפחד ממנה ולוותר על הצורך לפעול אותה מיד כשהיא מתהווה. לתת לרוחב העולם להציף את תודעתנו ולמלא אותה חמלה לעצמנו ולאחרים. גם למי שפגע בנו או במישהו אחר. ומשם לפעול. אפשר לגלות שזה עושה את כל ההבדל.

לפרטים על הקורס ‘מי כועס?’ בהנחיית עדה אבשלום

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.