חיסכון צובר – חיסכון לא צובר | שיחת דהרמה עם יעקב רז

חיסכון צובר – חיסכון לא צובר | שיחת דהרמה עם יעקב רז

מסופר על נזירה יפנית, שהיתה יושבת במדיטציה בתקווה לחוות את הסאטורי – רגע ההתעוררות הנכסף – ולא צלח בידה.

הסאטורי לא בא. עוד ועוד ישבה, וזה לא בא. ישבה כפליים, וזה לא בא. ישבה יומם וליל, ולא בא.

ואז

יום אחד, לעת ערב,  ירדה לנהר לשאוב מים. הדלי היה יפה, הירח השתקף בו והכל היה יפה כל כך,

עד שלפתע נפרם חישוק הבמבוק האוחז את הדלי.

הדלי נפל והתפרק, המים נשפכו והירח הנשקף בהם נעלם.

באותו רגע חוותה סאטורי.

 אפשר להמשיך את הסיפור:

אולי היא, אולי אני, ואולי את ואתה,

זה עתה התפרק לנו הדלי, והירח נעלם,

וזכינו בסאטורי מופלא ובהיר שאין שני לו

והבנו שם, באותו רגע, שאי אפשר להחזיק בדלי או בירח:

אין אחיזה. אין צבירה!

נפלאה היתה הההבנה הזאת! ואיתה השחרור! והחירות!

התובנה הזאת, 'שאי אפשר להחזיק'

 ואז

 אולי זו את, אתה,

כנראה אני,

ניסיתי להחזיק

 ניסיתי לאחוז בו בסאטורי הנפלא הזה, ובהבנה המוחלטת הזאת

ניסיתי להחזיק בו בסאטורי הזה שסיפר לי שאי אפשר להחזיק,

שאי אפשר להחזיק בירח הנפלא.

ניסיתי להחזיק בו; שהרי חיכיתי לו כל כך, בהתמדה, ובנאמנות, ובאמון, ובאמונה,

ועכשיו כשהוא בא . . .

 גלגלתי אותו במחשבתי:

אקח אותו איתי, אשמור אותו בכיס הפנימי של התודעה שלי,

אספר אותו לאחרים,

אלמד אותו בשיעור הבא,

אולי יהיה צלול ונפלא כמו הירח שמשתקף במי הדלי

 התגאיתי בו בליבי פנימה,

'על זה מדברים כשאומרים סאטורי! זה בר הישג! זה היה! זה קרה! יש!!!!!'

 ואז

 חישוק הבמבוק נפרם,

הדלי התפרק,

המים נשפכו והסאטורי נעלם

 ואולי לא היה סאטורי

 ואז

 ראיתי ,

 העננים לא מצטברים, ולא האביב ואפילו לא הקיץ,

לא השקיעה נצברת ולא הזריחה, ולא המקלחת, ולא ארוחת הערב

ולא האורח

ולא המארח

לא השמחה, לא העצב

לא הציפור ולא הגיהוק,

לא פסי האור בתריס, או כיווני הרוח

לא האוויר ששאפתי זה עתה,

לא האוויר שנשפתי תוך כתיבת השורה,

לא מסך המחשב,

ולא נשיפתו של חתלתול, או חיוכו של בני

או בכיו

לא העפרון, שממלא תפקידו אגב העלמו,

לא הקפה ולא

נצנוץ האור המוזהב בקצה החלון

לא נצברים

להיפך, נמוגים וכלים להם בצניעות ובנדיבות

אל הפלא הבא

 חיסכון לא צובר

ובכל זאת, אולי, חיסכון,

 בפעם הבאה שאחווה סאטורי, אולי כדאי לשבת עוד קצת,

שלא יזיק, הסאטורי הזה.

 ואז

 מורה גדולה שלי, אמרה לי, אתמול,

'אתה יודע מה זה לרחוץ פנים?'

 ואז

 שורר לו דוגן, לפני שבע מאות שנה

 אגל הטל

על להב העשב

אין לו זמן רב עד בוא השמש

 

לכןרוח סתיו,

אנאאל תנשבי על פני השדות

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.