בודהיזם דוּגרי | ינץ לוי מראיין את יובל אידו טל

בודהיזם דוּגרי | ינץ לוי מראיין את יובל אידו טל

פורסם ב-NRG

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את יובל אידו טל. הדבר העיקרי שזכור לי מאותו מפגש מקרי במסדרונות האוניברסיטה הוא חיוכו המתמיד. “מי זה הבחור הזה שמחייך את דרכו במורד המסדרון?”, תהיתי. מאוחר יותר נפגשנו בקבוצת מדיטציה אחת. הוא עדיין חייך. זה קרה לפני לא מעט שנים. מאז גיליתי שמדובר בחייכן מקצועי ובמומחה לבודהיזם. אם בודהיזם נקשר בעיניכם לטוהר רוחני, לנזירות והתבדלות, לשתיקות עמוקות, לאיפוק ולדיבור מתמיד בנימה של דרשה דתית, אז יובל, בודהיסט ישראלי, יפתיע אתכם. דבר ראשון, כאמור, הוא מחייך, ולא חמור סבר. הוא צוחק צחוק בכלל לא רוחני. הוא מעשן, ולא מתבייש בזה. והבודהיזם שיוצא מפיו הוא פרקטיקה שמנסה לחבר אנשים לחיים הממשיים. זו גישה מעשית עם הרגליים על הקרקע שמתרחקת מהתפלספויות מיותרות או מיעדים רוחניים שלעולם לא ימומשו. מאחורי החזות הזאת מסתתר ידע רב בבודהיזם: יובל מלמד מדיטציה, פילוסופיה ופסיכולוגיה בודהיסטית בין השאר במכון פסיכו-דהרמה לתורת הנפש הבודהיסטית, קמפוס ברושים באוניברסיטת תל אביב והמרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש. לשמחת כולנו, חלק מהידע והניסיון הללו מופיע בימים אלה בספר חדש: “בודהיזם – מבוא קצר” שכתב יובל (בהוצאת “מפה” ואוניברסיטת תל אביב).

“בודהיזם – מבוא קצר” מציע לקורא העברי סקירה מלומדת של מקורות הבודהיזם והתפתחותו לכדי מגוון זרמים. לא רק הסברים בהירים ומבהירים תמצאו כאן, אלא גם עמידה על טעויות נפוצות, ציטוטים רבים ממגוון רחב של מקורות (סוטרות, סיפורי זן ועוד) וגם פתח דבר מאת פרופ’ יעקב רז ואחרית דבר מאת מורה הזן גודו וואפו נישיג’ימה. ההסבר התיאורטי משתלב בהסברים פרקטיים שמשתלבים במגוון רחב של סיפורים. זה אולי המבוא לבודהיזם שאני מכיר הכולל בתוכו הכי הרבה סיפורים בודהיסטיים.

נפגשתי איתו לריאיון. מאחר שאני מכיר את הבנאדם הרשיתי לעצמי להקשות לו על החיים. כלומר, לצורך הריאיון חבשתי את כובע הספקן והחשדן. לא תמצאו כאן שאלות מתחנפות, אלא בעיקר ספקות, פקפוקים, קשיים ותהיות בנוגע לבודהיזם. ניסיתי לברר מה יש בספר, למי הוא מתאים והאם בודהיזם יכול בכלל לעזור לישראלים בני המאה ה-21.

אבל לפני הכל שאלה מתבקשת: איך הגעת לבודהיזם?
“זו היתה התרקמות של דברים, ולא דבר אחד. אמא שלי מספרת שבגיל שלוש כשחזרנו משליחות של שנתיים באמריקה, כשנפתחה דלת המטוס, נעמדתי על גרם המדרגות, הסתכלתי על השמים ואמרתי לה, ‘אמא, איזה יפים השמים של ישראל’. בשבילי ההתבוננות הזאת ביופי היא אחת ההתחלות של המפגש המיוחד הזה. הדהודים של אותו סוג התבוננות מצויים בחיי עד היום.

“כשהייתי בתיכון התעמתי עם סוגיות של סמכות ומרוּת, ולא ממש אהבתי שאומרים לי מה נכון ומה טוב ומה אני אמור לעשות ואיך אני אמור לחיות. היה לי ברור שנורמות חברתיות לא תמיד נותנות מענה לצרכים אישיים יותר, אינדיבידואליים יותר.

“בשירות שלי בצבא המפגש עם האלימות, אלימות שבזמנו לא ממש הבנתי עד כמה אני הופך להיות חלק ממנה – הותיר בי רושם בל יימחה ורצון עז למצוא דרכים אחרות להתמודד עם המציאות, דרכים שלא מסתכמות בלהרוג את הדבר שלא מוצא חן בעיני.

“המפגש עם הדרך הספציפית של הזן בודהיזם התרקם ממקומות קצת שונים שקשורים יותר לטמפרמנט, לחיבה העזה שלי להומור והומור עצמי ולסלידה שלי מפאתוס, מדוגמטיות, מקידוש מוגזם של ערכים מסוימים שגורר חילול של ערכים אחרים. פנים רבים של הדרך הזן-בודהיסטית מעניקים חופש פעולה ומחשבה, שעבורי מאפשרים לפעמים להימנע מליפול לבורות דוגמטיים שבהם עלולים ליפול כשבוחרים דרך מסוימת”.

הספר יכול לעניין גם קוראים שלא מתעניינים ברוחניות?
“אני בכלל מסתייג מהמושג רוחניות. התורה הבודהיסטית – העניין שלה הוא החיים והאושר, האופציה להיות מאושר בחיים. אם מישהו רוצה לקרוא לזה רוחניות ובגלל זה להתנכר לזה או לקדש את זה, זה נשמע לי מיותר. העניין של הבודהיזם הוא החיים. מה שכן, אני יכול להבין את הסלידה של אנשים ממה שמוגדר כרוחניות מכיוון שבשוק יש כל כך הרבה ספרים שבהם הרוחניות מקבלת ביטוי כמשהו מתקתק, קל, לא רציני, לא מבוסס על מקורות, או כוללני. יכול להיות אפילו שדווקא אלה שסולדים מהתופעות האלה ימצאו עניין בספר הזה”.

ישראלי ממוצע, אולי יהודי או אפילו דתי, יכול בכלל להבין בודהיזם, שלא לומר להתחבר לזה?
“לא חייבים להתחבר. הספר נותן הזדמנות להכיר תרבות אחרת. להכיר תרבויות אחרות זה בעינַי צורך אנושי בסיסי, ואולי אפילו חובה אנושית בסיסית”.

למה? מה נותנת לנו היכרות עם תרבות אחרת? למה לרעות בשדות זרים?
“קודם כל, היכרות כזאת נותנת פרספקטיבה מעניינת על התרבות שלנו. יש מקומות שבהם התרבות האחרת שמה דגש ומעמיקה, ואנחנו לא. ההיכרות עם הבודהיזם עשויה להעמיק את היכולת שלנו להיות סובלניים מתוך הבנה לליבן של תרבויות אחרות, ולא מנקודת מבט מתנשאת, מתוך בורות. מי שיתחבר לספר עשוי לגלות שהבודהיזם לא סותר אף דת ושלפעמים הוא עשוי אפילו להעמיק את המסירות של האדם לדרך החיים הדתית או האחרת שבה בחר כי העניין של התורה הבודהיסטית הוא חמלה, צלילות הדעת והשחרור ממצוקות היומיום”.

ומהניסיון שלך, הדרך הבודהיסטית באמת עוזרת להשתחרר ממצוקות, מקשיים? זו לא בעצם בריחה לכל מיני פילוסופיות רחוקות?
“כל עוד העיסוק נותר בגדר פילוסופיה, אז אולי כן. אבל אם מתעמקים ומפנימים ומיישמים את לקחי ההתבוננות שלנו בהתנהגות שלנו, בדחפים ובמניעים שלנו – בצורה שהדרך הבודהיסטית מציעה – בהחלט ניתן לחולל טרנספורמציה עמוקה ביכולת להיות מאושר”.

אז כדי להבין את הספר לאשורו חייבים לעסוק באימון בודהיסטי?
“ממש לא. הספר בנוי בצורה שמאפשרת לקורא לבחור אם הוא ניגש אליו מתוך עניין אינטלקטואלי, מתוך סקרנות או לשם העמקה מעשית. מי שמחפש תורה מעניינת להגות בה, להכיר אותה, ימצא שהספר מציע מפגש מובנה עם תורה מרתקת, מפגש שאינו דורש שום ידע מוקדם. אבל מי שבכל זאת ירצה ליישם את הלקחים בצורה הטובה ביותר, ימצא שבלי אימון ומדיטציה היישום יגיע רק עד גבול מסוים”.

האם כדי ללמוד להתאמן, ללמוד באמת בודהיזם, צריך לנסוע להודו או ליפן, למקומות שבהם הבודהיזם היה קיים או עדיין קיים?
“בשום פנים ואופן לא. האמת היא שבשיחות עם מורי זן בני זמננו הם מביעים הערכה גדולה מאוד דווקא לעיון ולאימון הבודהיסטי שמתקיים כיום במערב. מסתבר שבמדינות שבהן הבודהיזם הפך לדת מדינה, כמו תאילנד ובורמה ובמידה רבה יפן, התרחשו תהליכים של סטגנציה שהפכו את הבודהיזם במידה רבה למשהו ריטואלי שהתרחק מהמקורות הפסיכולוגיים העמוקים של הבודהיזם. מכיוון שעניינו של הבודהיזם הוא פתרון הסבל האנושי וכינון אושר, זה לא משנה איפה אדם נמצא ובאיזו תרבות הוא חי – הדרך היא אותה דרך והמוטיבציה היא אוניברסלית. באותו עניין: כאן בארץ יש מספר בלתי מבוטל של מורים ראויים וטובים ממסורות בודהיסטיות שונות”.

אבל כשהבודהיזם מגיע לישראל, הוא לא משתנה?
“בוודאי שהוא משתנה”.

באיזה אופן?
“הוא מקבל גוונים אחרים. הישראלים שואלים שאלות בצורה שונה שגזורה מתוך התרבות שבה אנחנו חיים”.

מה זאת אומרת?
“למשל, כאן בארץ אנחנו חיים במציאות ספוגת אלימות ברמה המדינית, דבר שמשפיע על רובנו והופך רבים מאיתנו לחרדתיים, לפעמים שלא לצורך. יפני לא עסוק בהישרדות של המדינה שלו באופן האובססיבי שבו אנחנו עסוקים בה. גם המנטליות הכללית שונה, לא בהכרח לטובה או לרעה, אלא פשוט שונה. מה שנקרא ‘החוצפה הישראלית’ הופך לעתים קרובות את הדיון דווקא לפורה, אמיץ, ספקני ומאפשר עימות עם סוגיות שבני תרבויות ‘מנומסות’ יותר לעתים לא מעזים להיכנס אליו. אבל זה דיבור בהכללות. בסופו של דבר מה שמשנה זה האדם שעומד מולך, ולא הכללה תרבותית כזו או אחרת”.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.