אסופת מאמרים בנושא: מדיטציה בודהיסטית
אסופת מאמרים בנושא: מדיטציה בודהיסטית, מדיטציה, בודהיזם
מתוך המאמר: לשבת על הכרית מאת יעקב רז
“יש כחמש שניות להתיישב, לסדר את הכרית תחת הישבן ולשכל את הרגלים ולנעול אותן כך עד תום הישיבה. הם קוראים לזה זאזן. שזה מדיטציה.”
עיני עצומות למחצה ואני מביט ברצפת האבן.
מישהו מצלצל בפעמון והכול קמים ועומדים בעיגול.
המלצה כוללת לאימון בשוטטות | מאמר מאת יובל אידו טל
דברים חומקים ממני. ישנם דברים רבים שאליהם אני אפילו לא שם לב. לא זו בלבד שאני לא מבחין בכל מיני רמות מעודנות של דקויות בקיומם של כל מיני דברים – דברים שלמים נעלמים ממני. כמו עיוור.
לעיתים קרובות מאוד אני רואה רק מנהרה צרה ביני לבין המטרה הארעית שמסומנת כמשאת לבי, ולכל השאר, כל מה שמסביב, אני פשוט עיוור. כמו סוס שסך-עיניים לראשו. ואם לנהוג כנות ולדבר ביושר, אז יש לומר שאני לא חושב שרק מדי פעם אני כושל ושבדרך כלל אני רואה בהיר, רחב ומעמיק. לא. זהו כשל לא נדיר בכלל. אפילו די שכיח. לא בטוח שאגזים אם אעריך שעל פי רוב אני עסוק בעיסוקים מעיסוקים שונים, שתוך כדי העיסוק בהם אני יכול די בקלות ללקות בעיוורון לכל דבר אחר – לכל דבר שלא נמצא ממש באמצע שדה הראייה שלי; או שאני כותב, או מלמד, או בפגישה אישית עם מישהו, או בישיבה מקצועית כלשהי.
אם לא העיסוקים שעליהם אפשר לשים תווית של עבודה, אז יש את מה שבטעות נקרא “תרבות הפנאי”.
אני קורא ומצייר, כותב שירים, שומע מוסיקה, מבשל, אוכל, שותה, שר ומנגן. אני לא עונה לדמות המיתית של המכור לעבודה, שכל יומו מוקדש רק לעוד כסף, עוד יוקרה, עוד הישגים של חומר או של רוח, ובכל זאת, בן אדם עסוק. ואם לא עסוק עסוק, אז לעיתים קרובות אני בדרך ממקום אחד שבו אני עסוק אל המקום הבא שבו אהיה עסוק. אה. אוי. סליחה. זה גם עסוק. ורק כדי שיהיה ברור – אני אוהב את כל העיסוקים האלה שמניתי.
להמשך קריאה
מתוך המאמר: דרך הריכוז ותשומת הלב
מאת: טניסארו בהיקהו
תרגום: שולה מוזס ל“בודהיזם בישראל”
טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנג ג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר מדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.
זהו גם תרגול בסיסי של ריכוז.
מתוך המאמר: טיפול קבוצתי בגישה בודהיסטית – נגיעות | נילי קורן
העל אישי
רוב הקבוצות הטיפוליות המוכרות לנו עסוקות ברווחתו של הפרט.
המשתתף מביא קושי או שהקושי מתעורר בקבוצה וחברי הקבוצה מסייעים לו באופנים שונים להתמודד עם הקושי. בבודהיזם, נקודת המבט היא גם ממני החוצה מתוך הבנה שקיים עצמי שהוא מעבר לפרטי. עצמי גדול יותר המתרחש עם סביבתו כולל החי, הצומח והדומם ומכאן נובעת האמונה שכשם שמקורות הקיום הם אינסופיים כך גם מקורות הריפוי הם אינסופיים.
הסנגהה הטיפולית רואה חשיבות בטיפוח מימדים “על-אישיים” של חמלה, אהבה בלתי מותנית, שמחה בשמחת האחר והשתוות הנפש[9].
אנחנו מבינים, כפי שהזכיר לא אחת הדלהאי לאמה, שזה באינטרס שלנו שהאחר יהיה מאושר, שיהיה לו טוב. בטיפול מערבי נהוג לחשוב שאם לא אהבו אותי אני לא אוהב את עצמי וממילא לא אוכל לאהוב את זולתי. בבודהיזם אין קשר כזה. בכל מקרה יכול האדם לאהוב את זולתו.
ריבה עסוקה בשאלה אם אוהבים אותה בקבוצה. שום תשובה לא מספקת אותה וממילא אינה מאמינה לתשובות. כבדוגמאות קודמות, לא חקרנו דינאמית את אמירתה, ובמקום זאת היא נשאלה “האם את אוהבת אותנו?” היא נשארה מהורהרת, מופתעת מהשאלה, שקטה.
בהמשך אותו מפגש אמרה “אני מבינה שאני רוצה לתת לאמא אהבה, לזו שלא אהבה אותי”.
זוהי דוגמה קטנה להגשמה על-אישית קטנה שיוצאת מהעצמי אל הזולת ולא רק הגשמה אישית של פתרון קושי.
במפגשים כאלו מתקיים אינטרביאינג אלטרואיסטי של מוכנות לנתינה ללא תמורה, בדיוק כשם שהשמש נותנת בחינם מחומה והאדמה מיסודותיה ואין הן חסרות. בחיים העל אישיים מה שבסופו של דבר גורם אושר אינו מה שאנו מקבלים אלא מה שאנו יכולים לתת. וכך, חשובה לא פחות מעובדת קיומו של הסבל היא השאלה לגבי משמעות קיומנו, היותנו.
הנגיעות אותן הזכרתי: התהוות הגומלין, שמיטת ה”אני”, הטלת הספק, תודעת המתחיל, זה הרגע, העל אישי – כולן מתרחשות ביחד במפגשים, מאפשרות אחת את השנייה ומתאפשרות אחת על ידי השנייה.
כדאי להזכיר שהקבוצה מתנהלת לאור ה”אמת הנאצלת הרביעית” הלא היא הדרך כפולת השמונה שהיא הדרך ליציאה מסבל.
על כך במקום אחר. אבל נדרשת מילה על מדיטציה שהיא אחד ממרכיבי הדרך. רבות נכתב עליה והקוראים מוזמנים לפנות לכתובים.
בקבוצה אנו פותחים במדיטציה קצרה, במדיטציית קשב פתוח (ויפאסאנה) לכל מה שבא, לכל מה שעולה, בגוף, ברגש, במחשבה. איננו נדרשים לשנות דבר, להימנע או לאחוז במה שמופיע. רק לשים לב. לכל מה שמופיע יש מקום בבחינת מי/מה שבא ברוך הבא יעלה ויבוא יבוא ויעזוב.
בפתיחה הזו מקופלות אותן נגיעות שהזכרתי:
של הימצאות ברגע הזה. של הוויה ביחד -ואין דומה מדיטציה סוליטרית למדיטציה עם הקבוצה – של שמיטת המחשבות הקופצניות. יש לנו הזדמנות להיות עם ספק, עם חוסר ידיעה במקום שקט של בין לבין. יחד עם מדיטציית הקשב הפתוח אנו שוהים במדיטציה של ריכוז (שאמאטה) כמו למשל תשומת לב לנשימה, לשאיפה ולנשיפה בלא צורך לשנות, תשומת לב לקצב שלה, למישכה, לטמפרטורה, למגע האוויר בנחיריים . מקום אליו אגי משעול[10] רוצה לבוא:
לא בשאיפה
כי אם במורד הנשיפה
בתחתיתה
בהפוגה הקטנה
הכמעט לא מורגשת
שם
לפני תנופת החיים
הממלאת שוב את הראות
ודוחקת כל ריק
לצדדים
ולא בשפיץ המחשבה
לא כשהיא חדה
מבריקה
או מפתלת את עצמה
כי אם בדהותה
כשהיא מתפוגגת אל הסתם
הנבהה
לפני שהוא מתכסה
במחשבה אחרת
שם
לשם אני
גם אם אתמיד בכשלוני
לזכר
בשתי המדיטציות אנחנו בקשר ובקשב לעולם, זה שבנו וזה שמחוצה לנו. אנו שואפים- מקבלים מן העולם, ונושפים – מחזירים אליו.בשאיפה ובנשיפה אנחנו נמצאים בהתהוות
הגומלין הבסיסית ביותר עם סביבתנו. אם למשל, מישהו חולה לידנו אנו עלולים להידבק, ואם ריח בושם נעים עולה באפינו, נחייך.
עבודת הסגהה הטיפולית אף היא תנועה מתמדת של התרחבות, התפשטות ומיקוד.
היחיד מדבר, הקבוצה מקבלת ומחזירה; מישהו אחר משתף והמנחים פורשים את האנרגיות על מניפת הקבוצה. אנו שואפים את ונושפים אל כל הזמן.
לא מקרי הוא שבעברית המילים יחיד ויחד באות מאותו שורש וכפי שראינו בדוגמא של נועה היא נוכחה ש”לא להרגיש כמו כולם” זה להרגיש “כמו כולם”, כי רבים מרגישים “לא כמו כולם”.
השייכות והנפרדות אינן שונות במהותן. על-ידי שיתוף באי השייכות נוצרת השתייכות.
הזכרתי מעט מההבנות הבודהיסטיות המתקיימות בקבוצה, בסנגהה, הטיפולית. ניתן לפרט ולחקור כל אחת מהן עוד ועוד; ועוד אחרות.
עוד חשוב לומר שכל מה שנכון לגבי המשתתפים נכון לגבי המנחים. על המנחים להבין שהם בהתהוות גומלין עם אנשי הקבוצה[11] ולהיות ערים להשלכות עליהם ושלהם , להיות ב- non-ego, להיות יכולים להיות בספק, בתודעת המתחיל, עם אי הידיעה מתוך אמונה ב”ידיעתו” של המטופל. להמשך קריאה
מתוך המאמר: על האושר מאת יעקב רז
מדריכי האושר מביאים אי-אושר. הבטחת השפע מולידה, באותו רגע ממש, את החסר, את הרעב. שכן הבטחה של אושר (נירוואנה, הארה) משמעה שאנחנו, המבקשים הדרכה לאושר, מצויים באי-אושר. אחרת למה באנו אל המדריך. הבטחת האושר כרוכה בהולדת הרעב.
נתבונן: אותו רגע שאנחנו מכנים אותו אושר, הרי הוא מאושר בשל העדרו של הרעב, העדרה של תשוקה מתישת גוף ונפש, העדרה של כמיהה. יש מלאות ולא חסר דבר. אנחנו מאשרים ברגע הזה את כל מה שיש, את העונג והכאב. אנחנו מאשרים, ולכן מאושרים.
אבל ההבטחה לאושר אומרת לנו שחסר דבר – אושר.
ואז, בעקבות ההבטחה, באים להקי השדים: התשוקה, האכזבה, התסכול, התשוקה שוב, האיבה, הקנאה, הגאווה, ההחמצה, ושוב התשוקה, האמת והשקר, הנכון והלא נכון, הראוי והלא ראוי, והכול נמדד לפי אותו אושר שהובטח על ידי מדריך האושר. לכן, אם תפגוש בדרך את מדריך האושר – הרוג אותו! או אולי, מוטב, חבק אותו. אבל אל תאמין להבטחות האושר שלו. אין לו אושר בתרמיל. מה הוא יודע?
מישהו או משהו שאיננו יודעים מיהו, לעולם עושה משהו שאיננו יודעים מהו. והוא מופלא. התעתוע הגדול שלנו הוא לחשוב שאני פה ואתה שם. כמו התעתוע שאני פה, והאושר שם. מישהו או משהו שאיננו יודעים מיהו, לעולם עושה משהו שאיננו יודעים מהו. והוא מופלא.
אמר חכם הזן דוגן (מאה 13, יפן) על הישיבה במדיטציה: “אתה לא יושב כדי להיות בודהא. אתה יושב כי אתה בודהא”.
לאותו רגע של ישיבה שהוא שלם ולא חסר בו דבר, לאותו רגע אין התחלה ואין לו סוף. אין הוא אימון לקראת משהו אחר, לכן אינו התחלה. הוא המקום שבו נמצא הכול, ואין דרך ואין צורך להימלט ממנו, ולכן אין לו סוף.
המחשבה שאושר הוא עולם מעוקר מכאב – מחשבה זו עצמה מולידה כאב על כאב. עולם כזה, סטרילי, נקי מחיידקים, מאויבים, מאי-נחת, הוא עולם שבו, כך נדמה לנו, לא יהיו פרידות. ילדינו לא יחלו, יתושים לא יעקצו בו, מקקים לא יחיו בו. שאנטי. המדיטציה, כך אנחנו מדמים לנו, תהיה נקייה ממחשבות, וכל מבוקשנו ימציא עצמו כמין קסם, מיד וללא שהות. כאילו אפשר אור ללא חושך, כאילו אפשר ימין ללא שמאל, למטה ללא למעלה, רואה בלי נראה, נראה בלי רואה.
העולם כרוך בכאב, אמר הבודהא, ועלינו לדעת את הכאב עד סופו. כך אמר. נירוואנה היא ידיעת הכאב עד סופו, לא סילוקו. יש התרחשויות שהן לפי רוחנו. יש כאלה שאינן לפי רוחנו. באישור המוחלט של אלה ואלה, מצוי עולם גדול של אושר. לא תמיד של עונג, אבל של אושר.
