טכסטים | יעקב רז

טכסטים | יעקב רז

A miller grinds wheat all day. By sunset he has a bag of perfect white flour.

The flour says, “Are you fine enough yet?”

 

[The listening Book – Discovering Your Own Music, by W.A. Mathieu]

 

הטוחן טוחן גרעיני חיטה כל היום. לעת שקיעה יש בידיו שק של קמח לבן מושלם.

הקמח אומר, ״האם אתה כבר דק דייך?״

 

[להקשיב,  מאת וויליאם אלאודין מתיו, הוצאת פראג, 2000]

 

 

אפשר לנחש, שכמוני, רבים מהקוראים היו נותנים הרבה כדי להיות שעה אחת בנוכחותם של הבודהה, או סוקרטס, או ירמיהו, ולשמוע את דבריהם יוצאים מפיהם ממש. כך, במקור, אותנטי, ללא פרשנויות, עיבודים, תרגומים, עיוותים, או הבנות שגויות.

למרבה הצער זה לא אפשרי.

גרוע מזה, ייתכן שגם אילו היינו שם, היו מילותיו של סוקרטס מתפוגגות מייד עם צאתן מפיו, אילולא היה שם מי שמקשיב בלב פתוח וחכם. וגם אילו היינו יושבים בלב פתוח וחכם, האם המלים שיצאו מפיו של ירמיהו היו מגיעות אל אוזנינו ולבנו בדיוק כפי שהתכוון הנביא? האם מילות החכם הן מעין חבילות שיוצאות מן המוען אל הנמען דרך חלל רוחני סטרילי? האם הדובר עצמו יודע למה התכוון? והאם בנסיבות שונות התכוון לאותם דברים? האם היה מחוייב לעקביות אקדמית או פוליטית או רוחנית כשדרש במשך כך וכך עשרות שנים לפני אלפי אנשים, בנסיבות אישיות או פומביות משתנות? האם ידע שיערכו את דבריו וינסו למצוא בהם עקביות ומשנה סדורה? האם היה חשוב לו? האם התכוון בכלל למשנה סדורה?  

 

טכסטים הם עניין מתעתע. אפשר לנחש בבטחון מלא שאף לא אחד מן הטכסטים הקדושים שמתיימרים לספר מה שלימד הבודהה, או קונפוציוס, או כל חכם אחר, הם ׳אותנטיים׳ במובן התיעודי החמור של המילה. כאילו ישב שם מישהו ורשם מילה במילה. כי מי היה באמת עד לדברים, או למה שהתרחש בין מורה הזן ותלמידו בחדר הפרטי במנזר? מי ערב לנו לאמיתותם? הםא יש ׳אמיתותם׳?

מטבע הדברים בעולם הרגיל, העברתם של טכסטים קדושים נסמכת על הזכרון, וככאלה היא חשודה מיד בעיוות, עריכה, והבנה אישית מדי. וזה אינו אלא זכרון של זכרון, של מי ששינן אותם מפי מוריו, ששיננו אותם מפי מוריהם, על פי דבריו של מי שאולי נכח ואולי לא נכח אי פעם בדרשה חייה? ואולי זה דור שלישי ורביעי או עשירי של זוכרים?

בשלב זה אני עצמי חשוד כמי שבא בחיבור הקצר הזה להטיל ספק בתקפותם של טכסטים קדושים באשר הם, שכן אין ערובה להקלטה מהימנה שלהם.

בעצם, ההיפך הוא הנכון. לא רק שאיני מטיל ספק בתקפותם ובערכם של טכסטים שאנחנו קוראים, אלא שאני מציע לקוראם בעיון ובכבוד דווקא בשל העובדה שאינם, כנראה, המלים המדוייקות של החכם. אני מבקש להציע שתקפותם של טכסטים, קדושים ואחרים, מתרחשת מתוך העובדה שהם כתיבה שאין לה סוף, מתוך השיח האינסופי עם קוראים, מפרשים, מתרגמים ומעיינים אקרעיים לאורך דברי הימים. הקוראים החוזרים הללו הם אלה שמגשימים את הטכסטים ונותנים להם תוקף, חוכמה, וקדושה. בלשון ההוה נאמר שגם ׳משתמש הקצה׳, ולא רק המקור המקודש, נותן משמעות לטכסט.

וגם קדושה, לא פחות.

 

טכסטים הם רבשיח; הם אינם חבילות חוכמה הרמטיות, שיש ׳לפרשן כהלכה׳. דורות של מה שאנו מכנים פרשנויות הם למרבה המזל מסעות של עיון, וויכוח, שיח, עיבוד, התאמה, תיקון, דיון, תרגום בלתי פוסק, ולעתים התרסה ומחלוקת. וכולם שווי ערך.

וזאת על אף הקדושה היתרה שמיחסות הדתות לדובר המקורינביא או אלוה.

התנ׳ך, המשנה, התלמוד, המדרשים, ספרי ההלכות, וחוכמת הדורות ממשה ועד ימינו הם שחקנים שקולים, ולא רבדים עוקבים, משניים, או פחותים של פרשנויות. אלפי הטכסטים שמונחים על המדף הבודהיסטי, או היהודי, או הדאואיסטי, הם טכסט אחד בעל פרקים רבים, שאין לו תחילה  ולא יהיה לו סוף, ואין בו גבוה ונמוך. החוכמה שיש בפלוגתא תלמודית מצויה בכל פניה של הפלוגתא. לא בפתרונה, ולא בפסיקת ההלכה שבסופה. חוכמת הפלוגתא אינה הולכת אל יישובה. תיקו.

וודאי שיש טכסטים שהם מרתקים יותר, מאתגרים יותר, מעניינים יותר מאחרים. אבל תכונות אלה עצמן הן תלויות תקופה, תלויות שפה, תלויות תנועות אינסופיות של בחירה והרכבה, תלויות עומקקשב, תלויות נסיבות, תלויות תרגום, תלויות מזג אוויר ומזג האדם היושב לפני החכם. במלים אחרות, תלויות קורא לא פחות מאשר תלויות מקור. ומכאן כוחן.

כאופנים שונים של שיח, פרשנות ותרגום הם פרקים נוספים בכתיבת הטכסט. הם אינם חיבורים משניים, פחותים, או ׳מתווכים׳. כמו הקמח בסיפור הקטו שלמעלה, לעולם יכול השומע לשאול את הדובר, האם אתה כבר דק דייך?, ובזאת להוסיף פרק בקורות החיים של הטכסט.

איני מתכוון שכל משמעותו של הטכסט מצויה אצל הקורא. אבל התבוננות מדוייקת בטכסט חושפת את השותפות המפתיעה של הקורא, המאזין, והצופה ככותבים שווי ערך בשיח הדדי עם מה שקרוי ׳הטכסט׳. זהו מהלך שהוא דיבור יותר מאשר קריאה סבילה. דיבור זה מתרקם בחברה, בתקופה, או בנסיבות שבהן נפגשים בני האדם באשר הם עם הטכסט הראשון וממשיכיו. לב אל לב.

וודאי שאפשר לשאול אם המפרש או המתרגם יש בהם די חוכמה ובקיאות והבנה כדי לדבר את גרסתם. אלא שראוי גם להטיל ספק בריא בקריטריונים האלה. הבודהה לא דיבר בפני אקדמאים, אלא בפני אם שכולה, אדם פצוע, איש שננטש, תלמיד שואל. שייקספיר לא הציג בפני שייקספירולוגים, אלא מול הקהל הצבעוני והקולני של לונדון. הקהל הזה, ואלה שיבואו, הם אלה שהביאו אותו למקומו האהוב בהיסטוריה. והם אלה שהגשימו את שייקספיר והסיעו אותו אל ימינו. לחוקרי תורת הבודהה אין יתרון על פני האדם הכואב, השמח, חסר התואר, השוטה, או הלץ החורץ לשון, שמזדמן לשמוע את דברי התורה במקרה, בלא הכנה מוקדמת, כך סתם בכיכר השוק. אוזנו וליבו, הערותיו ושאלותיו של שומע כזה תורמים לתורה לא פחות מאשר דרשותיהם של רבנים, נזירים, לאמות, ומורים רוחניים. בעצם, במסורות בודהיסטיות אחדות  לאיש הזה, חסרהתואר, יש יתרון רוחני עצום על פני אנשי הגלימות.

הוא מכונה איש האמת.

אבל לא באתי כאן להכריע.

אנחנו לא צריכים להגיע אל טכסט כאילו היה תחנה סופית שבה מסתיים המסע. אנחנו לא צריכים לקלוע לכוונותיו הנסתרות. שכן אין לו כאלה משל עצמו, אלא בפעולת הקריאה שלנו. טכסט דתי או רוחני הוא מעשה פעיל ומפעיל. והוא גם טכסט מופעל. המפרש, המתרגם, והקורא מגשימים את הטכסט שוב ושוב באקט חד פעמי, מתחדש ומקדש, ומתכלה. אחרת הוא לא יותר מאשר סימנים ריקים על דפים מצהיבים.

 

טכסטים יפים עלולים לתעתע בשל ההיקסמות מיופים. לעתים קרובות מתחלפת לנו ההוייה הרוחשת של אימון החיים עם הבנת מילות הטכסטים. נדמה לנו שאם מילות הדרשה נהירות לנו, אנחנו מבינים את התורה. אלא שדווקא ההיקסמות  הזאתהניסוח האלגנטי, המבריק, הפואטי, הספרותי והפילוסופיבולמת את הגשמתו ואינה מאפשרת את קיומו כאמת חייה. ההיקסמות עצמה מסכסכת את הפיכת הטכסט לפעולה, מסתירה אותו, ממסכת, מתעתעת, מסיחה את הדעת מן הצעד העמוק יותר, שהוא הגשמת הטכסט בממשות. וכך נעצרת הפעולה בהיקסמות.

כמה פעמים מצאנו עצמנו מצטטים משפט יפה מן הרמב׳ם, הבודהה, או לאו דזה, מזדרזים לצטט לכל עבר את המלים היפות, הנכונות כל כך. נכונות כל כך שניטלה מהן החיות.

ואז הטכסט הוא חומה ולא שער.  

כבוד לטכסט הוא גם ספק בקדושתו.

כבוד לטכסט הוא בחינתו כהוראות הפעלה שהקורא הוא שותף בניסוחן.

עיון של כבוד בטכסט הוא הענות להזמנה לצלול אל המקום שבו שאל המורה שאלות, ולאו דווקא ביקור בתשובות סדורות, מניחות את הדעת.

ואז ימשיך הטכסט להוולד שוב ושוב כדברי חיים, בגלגולים רבים שאין להם סוף. ויסלח לי הבודהה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *