האמת הראשונה, האמת השלישית – גילוי נאות | יעקב רז

האמת הראשונה, האמת השלישית – גילוי נאות | יעקב רז

האם הזן יכול להביא אותך מעבר לכאב?, שאל התלמיד

– בטח!
– איך?
– קח אותו!
*

אני משתנה
מאט, נחפז,
פה ושם שם לב

מזדקן
חולה מעת לעת.
כמו פעם.

אמות. לא יודע מתי, ולא איך,
לא אקח איתי כלום.
שיני ינשרו, אחת אחת
יופיי לא עוד
הקמטים עוד ועוד
גבותי הלבינו מזמן

 

היום לא כתמול
הלחי שונה במראה
זיפי הזקן בגוונים
עכשיו יותר מאז

את מחט האורן צריך לקרב לעיני
האצבעות קשות יותר על פסנתר מזדמן
בפארק הירקון
ליד אותו תינוק, שנראה רחוק מתמיד
קרוב מתמיד

ולידו בנדנדה, בני
והדאגה חוטפת אותי היום, שוב
אבל מרחב השמיים רך
ללא סריטות
הדאגה והשמיים
לא שניים
וגם אנחנו
בני ואני,
כך נראה,
נזדקן יחד

ניחוח החולצה, דיבור, מחשבות
לא כאז,
לא כמחר
לא טוב יותר. לא רע יותר.
אחרת.

משהו נינוח, לרגע. הרי כבר עשיתי כך וכך.
טרדה, לרגע. על מה שלא הספקתי.
משהו לא ייפתר.
משהו ישכוך בלא שייפתר.
אלה ואלה נעים
במקצב הרוח והאדמה,
ואין מה שיישאר על כנו.
ואין כן שיישאר עליו מה
כי הכל מחדש.

*

האמת הנאצלה הראשונה של הבודהה אומרת:

יש צער. דע אותו עד סופו.

כמו לדעת רחוב, כלומר ללכת בו.
יש צער. דע אותו.
אצילות של אמת.

האמת הנאצלה השנייה של הבודהה אומרת:

הצער נוצר בשל הצמאון להיות במקום אחר מן המקום בו אני נמצא.
מקום של צער, למשל

הצמאון הוא, לכן, סיבת הצער והצער עצמו, וגם פריו,
וחוזר, חלילה

צמאון להעדר כאב, צמאון להמשך העונג.
צמאון להיות, צמאון לא להיות. צמאון לאני טוב יותר.
והצמאון להפסקת הצמאון, שהוא הכואב מכולם
צער על כאב. צמאון על צמאון.

האמת הנאצלה השלישית של הבודהה אומרת:

שחרור לא יבוא בשל סיפוק הצמאון לסוף הצער
או כאשר תנוקה החצר ממיני הצער.
השחרור הוא המרחב שבו
הצמאון עצמו נשמט, פוסק, שוכך. בטל.

בשפתו של הבודהה השחרור הזה נקרא ניבאנה, או נירוואנה.

האמת הנאצלה הרביעית של הבודהה אומרת:

התגשמות האמיתות הנאצלות היא במעשים
של התבוננות, מוסר ואימון מתוך שימת לב

כלומר,
לראות שיש צער, לדעת אותו עד סופו,
ולשמוט את הצמאון-שלא-להיות-בצער.

ומתוך שמיטה זו יש דיבור, קימה, נגיעת יד, יציאה לכיכר,
שנעשים בתואם
זה אחר זה,
עקב, אגודל
בשימת לב
ואידך זיל גמור

כמו מיתר מכוון היטב,
לא מתוח מדי, לא רפוי מדי
לא התנתקות ולא היצמדות
לא נצחיות ולא חידלון

לא הצמאון לעוד, לא הצמאון ללא-עוד
***
ועוד רגע, עם האמת הראשונה.

תלמיד בא אל מורהו ושאל,
– בחורף הקור מקפיא אותי ובקיץ החום שורף אותי. מה לעשות?
– לך אל המקום שאין בו קור ואין בו חום.
– איפה יש מקום שאין בו קור ואין בו חום?
– אז תן לקור להקפיא אותך ותן לחום לשרוף אותך

אותו צמאון שמוליד צער. אותו הצער,
דע אותו כמו שחווה ידעה את אדם.
מתוכה.

כמו לדעת עיר. כלומר ללכת בה. אין דרך אחרת.
היא כזאת וכזאת, כמו שאומרים.
עומס חום כבד במישור החוף הזה,
עלייה, פעימות הלב. הכאב הזה בירך ימין. מה זה?
והמחשבות עליו. הכאב הזה.
כמות שהוא
ככה,
שאינו פגם ולכן לא מבקש פתרון
הוא רחוב ללכת בו.
רחוב שהולכים בו לא צריך פתרון. צריך ללכת בו

*
הכאב הוא יש בין הישים.
בין החשופיות, תלוליות החול, עקבות הדרורים, צעקות העורבים,
היד הפרושה, רגע של תודה, ומעשה מילוי הטפסים,
שם בין כל אלה
נמצאים יצורים של כאב. חברים מלאים בקיום.
ולפני שאשלח יד רועדת
אל משככי הכאבים מוחקי הקמטים משמידי הקרחות זוקפי האיברים מחוללי האושר מרקחות ההרזייה סוכני ההארה סדנאות האנטי-אייג'ינג המורים הרוחניים אמרות החוכמה מערב ומזרח ההבטחות של נעורי הנצח תמונות המורים המחייכים המטפלים בשיטות החדשניות המטפלים בשיטות העתיקות הירקות האורגניים המלחמות בקרחות חדרי הכושר הפלסטיקה הקרויה אסתטית מרפאות הכאב ציפורני החתולים מיערות האמזונס התה הטיבטי מטיבט היוגה האמיתית קלפי הטארוט המדיטציות הבודהיסטיות החיפוש אחר עצמי האשרמים הרי ההימלאיה הגראס אוהלי ההזעה בדיקות ההריון
ההפלות של ברואים שלא תואמים את שלמות הגזע ועדיין לא ניתן להם השם תינוק

לפני כל הכחל והשרק הזה,
אני עוצר – נושם

כמה מקולקל אני בעיני שאני טורח כל כך לתקן אותי
כמה לקוי כמה מאוס לי הקיום הזה
שאני שוקד כל הזמן
רדוף הבטחות
לתקן לשכך להעצים לשפר
או להשמיד אותו

איפה התחנה הסופית של כל זה

עצור, אני אומר לי.
לפני כל האמיתות
לפני כל הכחל והשרק הזה,

עצור,
יש צער. דע אותו.
יש שמחה. דע אותה.
יש ריבוא ישים. צער הוא אחד מהם.

הרי אי אפשר שלא להיות מה שאני עכשיו
ואין דרך להיות במקום אחר מכאן
ואין לאן ללכת מהמקום הזה
כי המקום ההוא יהיה המקום הזה

כל כך פשוט שאיך לא חשבתי על זה

*

נולדנו פעורי פה בצווחה תואמת
עם זעקתה של אימא
כאב עם כאב
אקורד מושלם של צעקה
בהרמוניה מכווצת ונפערת
של ניתוק
והשתאות

והנה שם, בדם וצעקה
שיעור ראשון:
השק נבקע
הרחם פלט
החבל נותק
צא לדרך
אין קורס הכנה

שיעור ראשון:
יש כאב
מדוייק
מכוון היטב
ועכשיו אין בלתו

שיעור ראשון:
צעקת כאב וצווחת שמחה,
לא שתיים

***
ועוד רגע, עם האמת השלישית.
האמת השלישית של הבודהה מספרת שחרור שהוא
מרחב נשימה של אינסוף
שבו נשמט הצמאון, פוסק, בטל. שוכך.
נודע כפי שהוא – צמאון
יגדל וינשור כמו ציפורני ידי
כמו זכרון טיול קטן בין הפיקוס לכיכר

מרחב נשימה של אינסוף
שאין דבר שאין בו

*
לפעמים
מרחב האינסוף הזה
הוא אורכו של צרצר
מין מבט נקודה
אל תחילתה של שאיפה
בקצה הנחיריים
כמו בשרבוטיהם של
אותם משוררי הדלות
בארץ הרחוקה
שכתבו שירים באורך נשיפה
וציירו תוגה באושר השלם
ואושר בתוגה השלמה

משורר דלות כזה התנדנד
עם צפרדע על עלה בננה
וכשלן בפונדקים זולים, היה שותף לזונות, לפרעושים ולכינים.
ריחו של שתן הסוס היה לו מצע בלילה
ושם שמע את התולעת קודחת בערמון

*
למשוררי הדלות האלה נגלה העולם פה, שם.
בצרצר תחת קסדת לוחם, בציוצו של עכביש. בדמעה בעין הדג.
בקרירות של הקיר בצהרי קיץ. בים שמאפיל פתאום ובצווחת ברווזים מלבינה.
הם ראו איש וזבוב חולקים אולם תפילה. נזיר שמשתין בשלג.
שמש שפוסעת על זנבו של פסיון.
חרוזים של טל על זחל שעיר. אבטיח מלוכלך בבוץ שהופך לשיר.
ניחוח שזיף שפוקע בדרך ההר, ומתוכו פורצת, פתאום, השמש.
קול הנחיתה של עורב על ענף יבש בערב של סתיו.
משב רוח מן ההר שנוחת על מניפה, ונהיה למתנת קיץ.
סלע שנספג בו קול הצרצר.
בשיטוט בקיוטו – געגועים לקיוטו
צלצול הטלפון בדירה הסמוכה בלילה של בדידות,
פגישת רגע במדרגות הנעות, בכיוונים הפוכים
הלל לסלט ביום קיץ, אנחה עם צל קפוא ברחובו של חורף
עשן כחלחל שעוטף סקסופון

*
ויש שהמרחב הזה מתכנס לו
אל אב שעומד על קבר בתו הקטנה
ואומר, כן, עולם הטל, אכן עולם הטל, ואף על פי כן.

או אל מי שבשעה של צער
המיס את הכפור בדמעותיו הרותחות
ולא ברח.
צעד לבד בדרך של סתיו שאיש לא הולך בה
ולא ברח.

ושמע את קול הקוקיה, כרוז של מוות.
תמיד קול הקוקיה. תהיתי מה היה לו קול הקוקיה.
והוא שמע אותו שוב ושוב.
ולא ברח.

בערוב ימיו סימנה לו ציפור בענן את זיקנתו
גם עצמותיו הרועדות ליד המדורה.
בערב סתיו אחד שהעמיק
תהה מה עושה שכנו,
ככה, דקות לפני מותו שלו.
אולי מלבדיותו ידע את חייו, אולי מן הזונות.

*
אני משתנה,
כמו שאמרתי כבר
חולה מעת לעת. כמו פעם.
הגבות הלבינו עוד מעט

וגם ריח הפארק
לא כתמול

משהו נינוח, לרגע. הרי כבר עשיתי כך וכך.
אי נחת, לרגע. מה שלא הספקתי.
משהו לא ייפתר.
משהו ישכוך בלא שייפתר.
אלה ואלה נעים
במקצב הרוח והאדמה,
ואין מה שיישאר על כנו.
ואין כן שיישאר עליו מה
כי הכל מחדש –
חופשי לצמוח ולנבול

כמו יכולים השמיים לומר,
ציפורים כן, יתושים לא

כמו אפשר
להסיר מכל זה
חוט אחד

בלא שייפרם הכל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *