אחי יעקובו | ראיון עם יעקב רז

אחי יעקובו | ראיון עם יעקב רז

יוני שדמי מתוך NRG

מאת באור החמים של האביב מאחורי חומות הכלא האם יש חטאים לפרפר?"

(הייקו, שיר יפני קצר, מאת איש היאקוזה אואסאקה)

פעם אחר פעם הוא נכשל בניסיון לחדור לצד האפל של טוקיו. הרבה מאוד ינים שפך על סאקה, לצורך ריכוך עבריינים קטנים ומלחכי פנכה בברים, הכל כדי למצוא את האדם שיכניס אותו בדלת האחורית של היאקוזה, המאפיה היפנית. "ניסיתי אנשי קשר", מספר פרופ' יעקב רז, "הם הסכימו לבוא ולא הופיעו. אמרו שיציגו מישהו ונעלמו. צחקו לי. אמרו לי שאני מכניס את עצמי לצרות". עד שיום אחד, בפסטיבל מסחרי ברובע שינג' וקו, פגש את אואסאקה טומויאסו, מחבר שירי הייקו ובכיר בקיוקוטו קאי, משפחת יאקוזה חזקה.

אואסאקה, נמוך קומה ומקריח, הסתובב ביריד עם צמד שומרי ראש. תוך כדי שהוא מתעניין במסיכות שעמדו למכירה בדוכן המשפחתי, הצליח רז לפתח איתו שיחה. שתו סאקה ביחד, ורז בירך את הפושע המשורר בברכת יאקוזה עתיקה: "בשתיית כוסית זו אנו נעשים אחים, מעתה ועד עולם. צא לדרך הנדודים, אביר של הגוקודו, עולם הקצוות". אואסאקה התרשם מהשליטה של רז במסורת העבריינות היפנית, ולאחר דין ודברים הזמין אותו לפגוש את אויאמה אויבון.

"הוא נראה כמו יפני רגיל", מספר רז. "משקפי ראייה עם מסגרת דקה, מוזהבת. חליפה בצבע בז'. עניבה בצבע מתון. שום דבר

מיוחד. מאוד סולידי ונורמלי". אבל הבוס היפני שאיתו בילה רז ימים על גבי ימים, הוא כל דבר אחר מאשר סולידי או נורמלי. האויאבון אויאמה, היה לא אחר מאשר ראש ענף אויאמה קאי במשפחת קיוקוטו קאי, ואחד מראשי היאקוזה בטוקיו. רז פגש את אויאמה לראשונה בביתו שנמצא בפרבר יפני יוקרתי אך סטנדרטי. קוטג' יפה, דשא מכוסח. "אתה מישראל", אמר אויאמה לרז באחת משיחותיהם, "אתם היהודים צריכים להבין אותנו. הרי אנחנו אותו דבר. נוודים ומנודים. פיתחנו את הדרכים שלנו לכבוד ולפרנסה. ואת השפה שלנו. אותו הדבר".

רז התרשם מאוד מהמאפיונר המזדקן: "בנסיבות אחרות הוא היה יכול להיות מנהיג גדול", הוא אומר היום. בהמשך נפגשו בבתי קפה ותה, במרחצאות ובמשרד הרשמי של המשפחה. רז מתאר את התכונה במקום: "מחוץ לבניין מנורות אדומות מנייר, ועליהן סמל המשפחה. אני נכנס לבניין. עולה במדרגות. ניחוח סיגריות חזק. על הדלת, באותיות גדולות, שם המשפחה ואיור של יאקוזה אימתני, חזה מצויר בשישה צבעים ופניו פני פסל. מתחתיו סמל המשפחה, שני עלי אדר אדומים וביניהם חרב סמוראי. אני נכנס. חבורת צעירים, חלקם לובשי חליפות ועניבות,ישובים ליד שולחן ומשחקים. אחרים שרועים על ספה וצופים בטלוויזיה. לפני שאני מתיישב על הספה מוגש תה יפני לשולחן. אני נבוך, הם נבוכים".


נציג "ראש הנחש"
החיבור של רז (60) לעולם היאקוזה ולתרבות היפנית בכלל החל מתוך סקרנות אינטלקטואלית, אך הפך די מהר לחיבור רגשי, אישי, שבא לידי ביטוי בהצהרתו: "כשהגעתי ליפן הרגשתי שהגעתי הביתה". את הדוקטורט שלו, באסתטיקה ובתאטרון יפניים, עשה באוניברסיטת ווסידו בטוקיו על מלגה של ממשלת יפן. אחרי שהייה בת חמש שנים בעיר שב ללמד באוניברסיטת תל אביב, כשהוא חוזר בתכיפות גדלה והולכת ליפן. "משהו שם היה מאוד מוכר ונכון לי". 
 
בשנים שבהן השלים את הדוקטורט גילה רז ש"90 אחוז מהקלישאות על יפן לא נכונות", והחליט להקדיש חלק גדל מזמנו להתחברות ליפן האחרת. "יפן, העולם בכלל, הוא לא רק זן ואמנות ואסתטיקה. יש חיים אחרים. יש איזו הפרדה מלאכותית בין החיים האמיתיים, לכאורה, לבין המחקר. כך גם עבודתי האקדמית על יפן. האדם הוא אוהב אמנות, פילוסופיה, אבל הוא גם מחרבן לעתים תכופות". בשלב מסוים בחר רז להתמקד בעולם היאקוזה. המחקר הזה נמשך שש שנים. הוא החל ב-87', בפגישות עם אואסאקה ואויאמה, 15 שנה אחרי ביקורו הראשון ביפן. בד בבד המשיך בעבודתו הלא שגרתית באקדמיה הישראלית (מבחן סוף שנה שנתן לתלמידיו כלל את ההנחיה "חבר ארבע שאלות וענה על שלוש מהן" ). 
 
מחקרו על אודות האישיות המיוסרת של בכירי העבריינות הכבדה ביפן יצא לאור השבוע בדמות הספר "אחי, היאקוזה", " כמעט רומן", על פי הגדרתו, שמתבסס על עבודתו הסבלנית מנקודת מבט מאוד אינטימית. בעבר גם פרסם ביפנית ספר אקדמי שסיכם בלשון פורמלית יותר את עבודתו החלוצית בתחום. לטענתו אין מקבילה לחדירה העמוקה והממושכת שלו לתוך חיי היומיום של ה"קוזיונרים", כינוי שמשמש את הישראלים ביפן שעובדים עם המאפיה המקומית". אני היחיד שעשה עבודת שדה כל כך ארוכה", הוא אומר וממהר לסייג את האגו. "אני לא יודע למה דווקא מזלי התמזל. יש אלמנט של נחישות, ניסיתי שוב ושוב להיכנס ובכל פעם שנפלתי קמתי וניסיתי שוב. בסופו של דבר זה היה יכול להסתיים מאוד אחרת. אם כי היה לי יתרון מסוים, דווקא בגלל שאני גאייג'ין, זר. לאנתרופולוג יפני לא היו נותנים להיכנס". 
 
רז נפגש עם רבים מדרגיה השונים של פירמידת הארגון. כמה מהם הפכו לחבריו. אחד מהם היה בוס מקומי, עריץ זעיר עם טריטוריה קטנה באחד מרובעי השעשועים של טוקיו. החיבור האישי ביניהם הקנה לקיבוצניק לשעבר מחצרים כרטיס כניסה לטקס קבלה רשמי כחבר זוטר ביאקוזה, שמתואר בספרו: "איש היאקוזה נוטל כוסית סאקה קטנה. הוא לוקח ממני בקבוק סאקה, מוזג בזהירות אל הכוסית, ואומר לי, נשימתו מהירה, "חזור אחרי יאקובו סאן" 
"?"
חזור אחרי! עם שתיית כוסית זו. . ."
"אהם! עם שתיית כוסית זו. . ."
"אני, מוראטה יוקיהירה, מהוקאידו, ואתה, יאקובו ראזו, מישראל. . ." 
"אני, יעקב רז, מישראל, ואתה, מוראטה יוקיהירה, מהוקאידו. . . 
"נעשים אחים חמש חמש".
"נעשים אחים חמש חמש. . . תגיד לי, יוקי. . . 
שתה! שלוש וחצי לגימות!". 
אני שותה שלוש לגימות וחצי לגימה. 
הוא שותה שלוש לגימות וחצי לגימה. 
 
מכר אחר של רז, מדרגי השטח, בחור צנום ורזה בשם אוסאמו, לימד את החוקר הישראלי מהי היררכיה, כשסיפר לו על מחויבויותיו ל"אניקי" שלו, "אחיו הגדול" והאחראי עליו במאפיה: "אני עושה בייבי סיטינג לתינוק של אניקי. אני קונה דברים במכולת. שוטף כלים ומגיש תה. מצחצח את המכונית. חוטף מכות. אני לומד לקוד קידות ולדבר בנימוס. אני ישן בחדר שמתחת למדרגות. יום אחד מישהו ישכב אצלי בחדר מתחת למדרגות. זה טוב". במקביל לצעדיו הראשונים במאפיה, אוסאמו ניהל עסק קטן ומכניס מהצד של סחר בסמים ממריצים, בלי לדווח לממונים. יום אחד הורה אחיו הגדול לאוסאמו להסיעו לשדה מאחורי שדה התעופה המקומי. "אני ידעתי שהם גילו", סיפר לרז, "כשהגענו הם הדליקו לי נר בתחת וצעקתי. אחרי זה הרביצו לי עם אנטנה של מכונית. בגב. על הדלקות של הקעקועים החדשים. 'מחר אתה תבוא למשרד', הם אמרו, 'עם כל הפרטים על העסקים שלך. ובפעם הבאה זה יהיה יותר גרוע'".

בספריית בית הכלא אני קוטף פרח ממגדיר הצמחים" (אואסאקה, שירי בית הסוהר)

בין 80 ל-90 אלף אנשי יאקוזה פועלים ביפן, מה"אויאבונים" הגדולים, דמויות מפתח בפוליטיקה והכלכלה היפנית, עד לאחרון החיילים בני ה-15 ברחוב . סימן ההיכר שלהם, כתובות קעקע מורכבות שמסמלות את מעמדם, כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהמיתוס. רז מתאר בספרו את גופם של כמה קוזיונרים כבדים, כפי שנחשפו לנגד עיניו בבית מרחץ: "דמויות שחקני קאבוקי באדום וירוק על החזה. קאנון אלת הרחמים על העכוז. זונה בצהוב ובכחול על הזרוע. שני נחשים ירוקים מתפתלים סביב הפטמות. ציפור האש יורדת מן הבטן אל השוקיים. אריה מנומר מטפס אל הכתף. אל האש בישיבת לוטוס זועם. עכברי נינג'ה כתומים על כפות הרגליים. דגים כתומי קשקשים על גב היד. פרח לוטוס עוטף את העכוז".

המשמעות המילולית של "יאקוזה" ביפנית היא 8, 9, 3, בסדר הזה, ובסך הכל 20, המספר המפסיד באיצ' ו-קאבו, המקבילה היפנית לבלאק ג'ק. בהשאלה: המפסידים, הדחויים. שורשי הארגון נעוצים במאה ה-19, כשהסוחרים המערבים נחתו בחופי יפן וסיימו 200 שנות בידוד מרצון. "באותה תקופה היה ליאקוזה תפקיד קונסטרוקטיבי וחשוב בקהילה", אומר רז. "לקהילות יש חוכמה פנימית שמנחה אותן, ודרך לטפל בחריגים. שסתומים המיועדים לבלתי מסתגלים שבינינו. השסתומים האלה לא חייבים להיות רק חוק פורמלי ומשטרה. כמו שלמשל בחברה הקיבוצית מקובל לסגור עניינים בעייתיים בוועדות קיבוץ פנימיות. כך גם בחברה החרדית, שמכילה מנגנונים משוכללים עבור הדחויים. תפקידה של היאקוזה היה לנקז, בצורה פרודוקטיבית, את אלה שלא הצליחו להתאים את עצמם למשבצות הרגילות.

הם ניהלו עולם עברייני שהתנהל במקביל לחיי היפני הנורמטיבי, בלי להפריע לו. "המצב השתנה. היום היאקוזה פחות מחוברת לשורשיה הקהילתיים כפוסקת חוק מקומית, אבל היא הולכת ומחליפה אותם במשהו עם עוצמה רבה יותר. האינטליאקוזה, המעמד האינטלקטואלי של היאקוזה, מעורב מאוד בכלכלה ובפוליטיקה המקומית. מדובר בכ-10,000 איש עם תארים מסודרים מהאוניברסיטאות הגדולות. רואי חשבון, משפטנים, יוצאי משרדי ממשלה. היאקוזה נמצאים בתהליך של מעבר לעולם העסקים הלגיטימי, כולל היי טק. הם עובדים ברמות הכי גבוהות, גם רכש בנקים ובעלות על מוסדות פיננסיים משמעותיים. יש להם שליטה על הלבנות הון בקנה מידה גדול, והם מעורבים גם בשואו ביזנס.

זמרת בשם מיסולה היבארי, אמנית מאוד פופולרית עם קול אלוהי, זכתה לתמיכה של היאקוזה לכל אורך הדרך. היא קוריאנית וממעמד נחות יחסית, כמו אנשי יאקוזה רבים. יש להם סוג של הזדהות עם הדחויים בחברה. "גביית חובות כבר קטנה עליהם. השוק היפני הוא עצום ויש בו הרבה מקום לפעילות מהסוג המתוחכם, אבל הם לא נעצרים שם. הם עשו ניסיון משמעותי לחדור לארצות הברית, אבל האמריקאים ירדו עליהם קשה. יש תהליך התבססות בדרום מזרח אסיה, פעילות מסוימת בחוף המערבי של ארצות הברית, בהוואי, בפיליפינים, במנילה, קצת בדרום אמריקה. עבודה עם ישראלים יש בעיקר ברמת הבאסטות ברחוב, כשהישראלים מבצעים את המכירות בפועל והיאקוזה דואגים שלא יהיו בעיות בתמורה לדמי פרוטקשן.

על הרחוב עצמו, ברמות הנמוכות, יש תהליך השתלטות זוחלת של גורמים עבריינים אלימים מאוד, הרבה יותר גרועים מהיאקוזה במובן זה. כנופיות מטיוואן, מסין, מהונג קונג. זה יוצר חוסר סדר מסוים, בסטנדרטים יפניים, לפחות במקומות שהיאקוזה התקפלה מהם. ל"ראש הנחש", למשל , שזה גוף סיני עברייני מאוד גדול, שפועל באסיה ומנסה בנחישות לחדור ליפן, אין את אותן עכבות ואותה הבנה שקטה שיש ליאקוזה עם המשטרה המקומית".

"עגבנייה ראשונה אדומה בצלחת מרככת את הכלא" (אואסאקה, שירי בית הסוהר)

בין היאקוזה לרשויות החוק קיימת למעשה מעין סימביוזה. למאפיונרים היפנים יש משרדים מסודרים ומוכרים, עם רישום בספר הטלפון ושלטי מתכת נאים בכניסה, כולל כמה משרדים מנקרי עיניים במיוחד ברובע גינזה היוקרתי, בית לכמה מנכסי הנדל"ן היקרים בעולם. "הם מוציאים אפילו כתב עת גלוי, מין מגזין", אומר רז, "ומפרסמים בו את רשימת החברים הבכירים ביאקוזה. המשטרה מקבלת מהם קבוע כמה עותקים. יש למשטרה וליאקוזה אינטרסים משותפים מסוימים: לשמור את הרחובות נקיים וחסרי אלימות, גלויה בעיקר. להיאבק ביחד בפשיעה עצמאית זעירה ובעיקר בכנופיות הטיוואניות והסיניות".

האידיליה בין שומרי החוק למפיריו נפגעה קשות ב-93', כשהפרלמנט היפני העביר, במאמצים מרובים, חוקים דרקוניים נגד עבריינות ממוסדת. אחד מחלקיו החשובים של החוק קובע כי השתייכות לארגון שיותר מעשרה אחוז מחבריו הורשעו בפלילים, היא עבירה בפני עצמה. החקיקה לא גרמה לסגירת משרדיהם הגלויים של הקוזיונרים הבכירים, אבל כן התניעה שינוי בדפוסי הפעולה. "עכשיו המשרדים הם מין מתנ"ס לחברי יאקוזה. לא עוסקים שם ממש בתכנון פשעים, אבל עדיין נפגשים עם כל החבר'ה, מדברים על הא ודא. באים לעבוד בבוקר, כמו בכל משרד". הלחץ המתמשך של המשטרה ואובדן היוקרה והאידאולוגיה עולים ליאקוזה באובדן כוח אדם מוכשר. "יש יאקוזה רבים שחוזרים בתשובה", אומר רז. "משנים הליכות, תלבושות, אפילו קונים אצבעות תותבות להתקין על הזרת שנכרתה כאות למחויבות ונאמנות. האמינות והנחשבות יותר מיוצרות באנגליה, אבל הנפוצות יותר הן זרתות מתוצרת הונג קונגית".

רז מתאר כיצד חברו המנוח, אויאמה איואבון, לקח אותו לשיחה פרטית בחדר צדדי, וסיפר כיצד הזמנים המודרניים הפכו את השמירה על קוד הכבוד של היאקוזה לבלתי אפשרי: "התושבים לא אוהבים אותנו. אנחנו לא שייכים לשום מקום, והמשטרה יורדת לחיינו. הקודים המוסריים שהיו, נעלמים עכשיו. אני רואה דור חדש שהוא עולם אחר. אכזרי. חסר ערכים". " בעצם אנחנו החרא של החברה", אמר לפרופ' רז אחד מאנשי היאקוזה החדשה, שאביו איטלקי-אמריקאי ואמו יפנית, "אז מה. החברה עצמה היא החרא של החברה".

כוכב קופא עף אל השמים קור העכביש בסורגים" (אואסאקה, שירי בית הסוהר) 
 
השיחה עם פרופ' רז מתנהלת בהתאם לתדמית שלו: נינוחה. זורמת. אבל הדברים מתערערים כשמגיעים לזן בודהיזם. אי אפשר לקיים שיחה רצינית על יפן בלי להזכיר את התורה הזו, שנוסדה בסין אבל הפכה לעמוד תווך מרכזי בתרבות היפנית. רז, שמצא עצמו נמשך לשולי החברה היפנית, לפנים החריגות והאלימות שלה, הקדיש במקביל שנים רבות ללימוד תורת הזן והוא מעביר סדנאות בארץ. "הייתי תקופה ממושכת בשני מנזרים ביפן", הוא מספר. "אחד בקאמקורה, והשני במקום בשם סנדאיי. קשה להסביר את החוויות שעברו עלי במקומות האלה, שהיו לי בית שני. עצם המילה מנזר אינה מדויקת, גם המילה נזיר היא מילה עקומה מאוד. המונח למי ששהה במנזר שם היא אונסיי, "ענן במים", משהו זורם. יש תהליך של התבודדות מהחיים, של סדר יום חמור וכללים נוקשים והרבה מדיטציות. הרבה עבודה עם קוואנים, התקלות, לראות אם התודעה ערה (מה קול מחיאתה של כף יד אחת? איך נראה הפרצוף שלך לפני שנולדת? – י.ש). 
 
ראש אחד המנזרים הגדולים שימש לי כמורה. איש רוחני ושובב גדול, אדם בלתי צפוי לטובה. הוא היה מוביל אותנו לשתות בפאב בעיירה למטה, ומסביר את החריגה מהנוקשות בכך ש'גם דגים לא יכולים לחיות במים צלולים לגמרי'. יש מצד אחד חומרה של דיסציפלינה, אוכל פשוט, גלימות שחורות בלויות. מצד שני, צריך לדעת לרענן גם את חיי המנזר. זו נזירות שמיועדת לכל אדם"

את עקרונות הזן מיישם רז גם בפועלו לקידום דיאלוג יהודי-ערבי וגם כיועץ ארגוני, שמסביר לאנשי עסקים איך ללכת בדרך הבודהיסטית.

מנקודת מבט של יועץ עסקי, אין ניגוד בין קפיטליזם לבודהיזם?
"לא. למה שיהיה?".

גופים כלכליים מעוניינים להרוויח כסף, לא לעשות טוב על הנשמה.
"מי הכניס לך את השטויות האלה לראש? יש לך איזה דפוס אוטומטי, 'איש עסקים' שווה 'רע'. אחרי ייעוץ בודהיסטי, עסקים יכולים להפוך להיות הומניים יותר, תורמים יותר לקהילה. אני לא בא ממקום של תועלתנות צרה. הראייה הזאת מגיעה ממקום שטחי, ומושפעת מעיוותי ניו אייג' ושנטיפי של תורות מזרחיות. יש משל זן שמספר על תלמיד שבא לסמוראי ותיק ואומר לו שהוא רוצה ללמוד להיות לוחם גדול, אבל הוא ממהר ומתעניין לדעת כמה זמן ההכשרה דורשת. 'עשר שנים', אומר לו הסמוראי. 'לא, לא, אני ממהר, אני מוכן לעבוד 15 שעות ביום'. ' אה', אומר לו הסמוראי, 'אז זה ייקח לך 20 שנה'. ' אבל אני מוכן לעבוד קשה', מתעקש התלמיד, 'איך אני מתחיל ללמוד?'. 'לך תעבוד בגן', הסמוראי משיב לו. המחשבה כאילו הכשרה בודהיסטית מיתרגמת מיד לשורה התחתונה מהסוג המצומצם, היא פשוט לא נכונה. "בכלל, כל הדיבור הזה על מטרות חד פעמיות הוא מעוות. בגלגולו האחרון של הבודהיזם סילקו מהמילון את מונח הנירוונה, משום שהכמיהה לנירוונה עצמה גורמת לסבל. הטרמינולוגיה של מוארות ואנשים שזכו להארה רומזים כי אתה חשוך כל עוד לא הוארת. זה לא נכון. אני לא מעוניין לתקן אף'חשוך', ובכלל אני לא בא לתקן אף אחד".

יש משהו תבוסתני באמירה הזו, לא? לדתות המונותאיסטיות יש לפחות יומרה לתקן את העולם. נראה שזן רק אומר "שב מול קיר חמש שנים, תרוויח ראש צלול".
" זה לא נכון. כל בוקר במנזר זן מתחיל בשבועה לעזור לכל היצורים הסובלים. חמלה היא עיקרון מרכזי בזן. עצם ההבנה שכולנו איברים של אותו דבר, היא הבנה מאוד עמוקה שמביאה אותך למקום של חמלה. זן לא מבטיח תיקון עולם, זה נכון, אבל אני לא בתחרות עם מישהו. הדתות האחרות הבטיחו תיקון והביאו חרב, מלחמה ושנאה. אז כן, תשב מול קיר ריק חמש שנים, ותבין כמה המוח שלך מלא בשטויות".

איזה שטויות?
"שאין גדר הפרדה בין בני אדם, וכולנו אחד, וזה ששמים לך הפרדה בין יהודי וערבי ואומרים 'שים באמצע גדר', זו שטות מוחלטת".

אז אם ניקח ישראלי ימני בדעותיו ונעביר אותו אימון זן הוא יהפוך לשמאלני?
"פה אתה טועה. אתה כנראה זקוק להגדרות של ימני-שמאלני. עצם הבחירה שלך במושג ימני היא לא מקרית. כאילו הימני זקוק לתיקון. יש לך כל כך הרבה אוטומטים, הנחות שאתה מניח על העולם. אני מציע לכל אחד לבדוק את האוטומטים שלו בחומרה רבה ובצניעות רבה. אני עצמי כבר 30 שנה בודק אצלי את האוטומטים ועדיין מוצא כאלה כל הזמן. אני תמיד מזכיר לתלמידי ולאנשים שעוסקים בעניין את הדברים של הבודהא: 'אל תאמינו לדברים שנאמרו לכם, גם אם הם מגיעים מחכם גדול, גם אם הם הגיוניים ויפים ונכונים, בלי שתבדקו אותם בעצמכם'. אז תשב חמישה ימים מול קיר ותבין שהמילה ימני או שמאלני היא מילה ריקה. זה בדיוק המקום שבו מתחילה האלימות. כולנו בני אדם".

כולנו בני אדם אז כולנו טובים?
"את זה לא אמרתי. כולנו גם טובים וגם רעים. אני אסביר לך כדי שתבין קצת יותר טוב מה שאני עצמי לא מבין. יש סיפור זן שאומר כזה דבר: בודהא אמר לתלמידיו,'כל היצורים בעולם הזה נולדים עם טבע בודהא מלידה'. אז אחד התלמידים חושב רגע ושואל 'כל היצורים? גם הג' וקים?', ובודהא עונה לו' לטבע בודהא שלך כבר דאגת, שאתה מדבר על ג' וקים?'.

אבל אני רוצה להגיע לתשובה.
"אתה לא תקבל תשובה, כי אתה רוצה ממני מתכון".

אני רוצה לצאת עם איזשהו שיפוט מוסרי משמעותי על העולם.
"אני אתן לך משהו אחר במקום. משל זן שהולך ככה: מורה זן ותיק גוסס במיטתו במנזר. תלמידיו המטפלים בו מתקהלים סביבו ומבקשים מסר אחרון לפני המוות. למורה אין מה לומר להם. התלמיד הצעיר ביותר בחדר מתעקש, והתלמידים דוחקים ברבם. המורה חושב ואומר בלחש, 'החיים הם כמו מים זורמים'. התלמידים מעבירים את המסר בלחש אחד לשני. התלמיד הצעיר ביותר חושב רגע, ולבסוף אומר: "זה לא נשמע לי הגיוני". התלמידים האחרים מעבירים בחשש את המסר למורה. ואז, ממש לפני המוות, המורה הגדול חושב רגע, ואומר,'טוב, אז החיים הם לא כמו מים זורמים'".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *